האמת היא שלא ראיתי את אלקטריק זו בהופעה חיה תקופה די ממושכת, אז הופעת יום הולדת 10 שנים ללהקה הזכירה לנו באיזה להקה מעולה מדובר, באיזה נגנים ומבצעים מעולים מדובר, כאלה שמנגנים בלדת רוק – בלוז לצד פרוגרסיב אנגלי ופסיכדליה עם סאונד מאוד פאנקי וכלה בבלדות סול ואפילו רגאיי…הגענו אני וחבר לגאגרין במיקום הנוכחי שלו בדרך קיבוץ גלויות ולא הופתענו לראות לא מעט קהל שחלקו היה מורכב ממוסיקאים אחרים שבאו לחלוק כבוד לגל דוידסון ושות'.
חימום אלוקי
מופע החימום של Elokim , שהם הצמד אלירן ביבי על הגיטרה וקים סלבינסקי על התופים התחיל טוב אבל מהר מאוד אחרי כמה דקות מרגע שהם התחילו לכסח חזק אלירן החליט שמשהו בתיבת האפקטים של הגיטרה שלו מפריע לו ומשם העסק רק הסתבך ומרוב התעסקות בכבלים ובחיבורים של האפקטים הם פשוט לא היו יכולים לנגן ומקוצר הזמן הם נאלצו לעזוב את הבמה לטובת המופע העיקרי…לא נורא, אני בטוח שעוד אראה הופעה של הצמד הזה איפושהו במקום אחר. מה שכן, כבר מהחימום הבנתי שהסאונד באזור קידמת הבמה הוא לא ממש טוב, אני מניח שמי שהיה באזור אמצע הבמה כמה מטרים לאחור שמע את ההופעה של אלקטריק זו הרבה יותר טוב ממני. ועדיין, זה לא גרע במאומה מההנאה מהמופע העיקרי.
בעיקר גל דוידסון
מקדמת הבמה אני מבחין שמההרכב המקורי של אלקטריק זו נותרו גל דוידסון, הגיטריסט והזמר העיקרי יחד עם הבאסיסט המקורי רון אפרתי, כשאליהם הצטרפו שני חברים חדשים בלהקה: איתמר ווינשטיין על התופים ואיתן דרבקין הקלידן החדש שאין ספק שמקבל מבחינתי את תואר מצטיין ההופעה בזכות הסולואים הפרועים והנגינה הכל כך פאנקית וחיה על הקלידים. על רקע של אנימציה צבעונית על מסך גדול מאחוריהם , אחרי ניסוי כלים קצר הם מתחילים להפציץ חזק עם השיר “Electric Zoo” , שיר כבד בתור פתיחה, משהו קראוטרוקי שנשמע כאילו נלקח מגרמניה תחילת שנות השבעים שמכיל מעבר ג'אזי נחמד באמצע של השיר. שם המשחק של ההופעה הזאת זה הוורסיטליות של הלהקה והיכולת לאלתר בכל מקצב וסגנון, יהיה זה פאנק, פרוגרסיב, פסייק, סול, פאנק או מה שלא יבוא להם לנגן תוך שחברי הלהקה שומרים על סנכרון מושלם ביניהם. איתן מתפרע חופשי על הקלידים, רון לידו עם הבס האימתני נותן לו מסגרת קצבית באסית הולמת, וגל כהרגלו מתפרע עם סולואים חופשיים בגיטרה ונראה כאילו הוא בתוך הטראנס של המוזיקה עם עיניים עצומות בהבעה הנדריקסית משהו על הפנים שלו. אלקטריק זו זו להקה שלא הייתי אומר עליה שמנגנת שירים אלה יותר ג'אמים חופשיים.
הלילה הם חוגגים לא רק עשור אלא גם שיחרור של EP אינסטרומנטלי חדש בשם "Tarantino" שלוקח אותם יותר לכיוון המזרח תיכוני פאנקי והם מבצעים על הבמה שני יצירות ממנו “Alarm Clock” ו-“Ritchie’s Africa”.
מקדמת הבמה אני עוקב בעניין אחרי גל שעומד מולי כשהוא שקוע כל כולו בנגינה ומוציא חופשי יללות של פאזים ו-Wha Wha אינסופיים מהגיטרה שלו. מה שיפה אצל הלהקה הזו שהם מנגנים יצירות כאלה שלכל חבר בלהקה יש את הרגעים שלו לתת סולו משלו, אם זה מהבס, בקלידים, בתופים או מהגיטרה.
האורחת
גל דה פז הייתה האורחת של הלהקה והיא עלתה באמצע ההופעה לכמה שירים ונתנה משב מרענן עם שירת Soul דמויית ג'ניס ג'ופלין והיא בהחלט שילהבה את הקהל שהריע ושרק לה מקדימה.
לקראת סוף ההופעה בת השעתיים החבר'ה נתנו ביצוע עשרים ומשהו דקות של היצירה Me & My Machine, יצירת רוק פרוגרסיבי לעילא ולעילא. כולם היו מעולים בהופעה הזאת, אבל אין ספק שאיתן שהפגין שליטה אבסולוטית בקלידים, הסולואים האדירים שלו פשוט נותנים לו את תואר "מצטיין ההופעה" מבחינתי. אחרי שעתיים של הופעה כשחברי הלהקה ירדו והשאירו את תיבת האפקטים של הגיטרה מהדהדת בציפצוף מתמשך (עד שמישהו מהצוות במה עלה וסגר אותה) יצאנו החוצה עם ראש שיישאר באוויר לכמה ימים לפחות. אין על אלקטריק זו, פשוט אין.
רגעים מהמופע
