"איזו להקה מופיעה כאן?" שאל הסדרן את הצלם יובל אראל בכניסה לאולם צוקר, "המסך הלבן", ענה יובל והמשיך "זו להקה אלטרנטיבית שמשלבת רוק עם מסרים פוליטיים", הסדרן המשיך להתעניין – "אה… אז כמה זמן המופע?"
ככה זה עם המסך הלבן, הלהקה שאף פעם לא מנסה לפרוץ את גבולות האינדי, כי כשאתה מיינסטרים זה די קשה לשיר שירים כמו "רק בקבר", לסמפל את אביגדור ליברמן ובטוח לא לקרוא לאלבום "סקס סמים ופלסטין".
המסך הלבן פועלים בסצנה באופן רשמי מ-2015, אבל מייסדי ההרכב ג'ילברט ברויד וגבריאל ברויד הבני דודים כבר מכירים מן הסתם הרבה יותר שנים, ההרכב נוסד עם סתיו בן שחר על התופים ושנה אחר כך כבר יצא אלבום הבכורה הנושא את שמם עם שירים כמו "המם אותי", "נערת המחתרת", "פאנטים" ואחרים. הסגנון פאנק אנרכיסטי עם הרבה חוצפה, בוטות, קצת הומור ציני והרבה מסרים פוליטיים במילים. היו שהשוו אותם (ובצדק) ללהקת הבילויים, לקלאש או לפורטיס הצעיר. ב-2018 הם הוציאו את ה-EP מוות לטכנו בהפקת הצמד האלקטרוני Red Axes עם ארבע שירים חדשים ורמיקס אחד ועם קצת פחות מחאה פוליטית ובסוף 2020 יצא אלבומם השלישי "סקס סמים ופלסטין" עם שירים כמו "ירושלים", "מלחמה" ו"אמא" שהמשיכו את הקו הבוטה של האלבום הראשון.
שמונה בערב של יום חמישי, כנראה שהגעתי יותר מדי מוקדם, לקח לפעם הבאה לא להגיע בשעה שרשומה באוונט, אבל לתומי חשבתי שבהיכל התרבות מתחילים בול על הדקה, אולי זה נכון לגבי הפילהרמונית שערכה קונצרט באותו הזמן באולם הראשי, אבל היעד שלי הוא דווקא אל אולם צוקר הממוקם כשתי קומות מתחת לאדמה.
בדרך למטה תפסה אותי תערוכה נפלאה של הצלם משה שי בשם "אומרים שהיה פה שמח", אוסף צילומי תרבות משנות השמונים החזיר אותי לשנות ילדותי בעשור הראשון לחיי עם הערוץ הראשון ועם אריק איינשטיין, אדם, מתי כספי וטוביה צפיר עם חצאית בלט, נוסטלגיה קצרה ואני כבר בדרך אל מבואת האולם למטה הריקה לחלוטין מלבד אנשי המזנון שחיכו לרעבי תל אביב רבתי.
תשע וחצי, שלושים אנשים גג ממלאים את כיכר צוקר, אור בוהק ותקרה גבוהה לא דירבנו אותם ללגום כוס יין לבן, וגם לא לנגוס בברוסקטות בשלושים ושש ליחידה, אולי זה היה הולך יותר אם היו מגישים משהו קצת יותר עממי כמו בירה עם פיצה, בסופו של דבר זהו לא הקהל של למעלה שבא לשמוע יצירות קלאסיות לכלי מיתר ואבוב.
חצי שעה נוספת ואנחנו כבר מגיעים לעשר, הסדרן מתחילת הסיפור פותח את דלתות האולם לקהל שלוקח את הזמן בקצב שלו, עשר ועשרים ויש לנו גם כיבוי אורות, זהו – המסך הלבן עולים על הבמה.
מתחילים ישר עם בעיטה והשיר "פנאטים", בין הראשונים של ההרכב ועם המסר ברור על מדינאים קיצוניים הגוררים אותנו למלחמה – "השמרו מהפנאטים, תטענו ת'נשקים, תכרעו על הברכיים ושאו תפילה למלאכים".
הערב אנחנו בהרכב המורחב של המסך הלבן, האבות המייסדים – ג'ילברט וגבריאל ואיתם עוד מראשית הדרך גם נעה איילי על הצ'לו ונמרוד גולדפרב על הבס, אליהם מצטרף המתופף עירא רביב (שהחליף את סתיו בן שחר) ועל הפסנתר עמרי בר.
ויש לנו גם שינוי לכבוד המאורע החגיגי של היכל התרבות, הלבוש המפורסם של המסך הלבן המבוסס על בגדים לבנים לחלוטין שודרג הפעם לחליפות שחורות אלגנטיות, רק השפתון האדום וסימן ה-X הידוע על המצח של ג'ילברט ברויד נשארו כסממנים מזהים. האם זהו תחילתו של שינוי?
המשך הסט-ליסט עם שלושה שירים מהאלבום האחרון של המסך הלבן, "גליל", "ירושלים" ו"אמא" כאשר בשיר השלישי כבר מצטרפת יולי שפרירי ששמה נקשר למסך הלבן לעיתים קרובות בהקלטות השירים ובהופעות, תוספת הקול הנשי בהחלט מבורכת ויולי מכניסה עומק מיסטי גם לשיר הבא אחריו "הציפור הלבנה".
ובאותו הקשר של הזירה הנשית, אז יש לנו גם עוד שתי אורחות, ליבה נאמן ואחותה רננה נאמן ואם נחפש הקשר למסך הלבן אז שתי האחיות הן הבנות של הבמאי הפוליטי המוערך יהודה (ג'אד) נאמן שנפטר לאחרונה לאחר מאבק בסרטן. ליבה מצטרפת בכינור ורננה על נבל ויש גם שלושה שירים משותפים עם המסך הלבן – "פרפר", "נערת המחתרת" ו-"פצצה".
מוזר לראות את המסך הלבן באולם הסטרילי של היכל התרבות, שילוב ניגודים יכול להיות דבר מעניין אבל במקרה הזה תנאי השטח כמו העדר תאורת הופעות ומכונת עשן וכמובן העובדה שזו הופעת ישיבה הרחיקו את הלהקה מהצופים גם פיזית וגם נפשית, הקהל של המסך הלבן הוא הקהל התל אביבי של הבארבי, התדר או של פסטיבלי האינדי, אלו שיכנסו בדקה התשעים לאולם כי הם עישנו בחוץ ויעדיפו להחזיק ביד גם איזו כוס פלסטיק בירה כשהם עומדים קרוב לבמה, אבל למרות המחאה הפוליטית של המסך הלבן, הקהל שלה ממושמע, כשאומרים לו לשבת במקום הוא יישאר לאורך כל ההופעה ללא התמרדות.
האורח האחרון להערב הוא ספי ציזלינג, אולי החצוצרן הכי מפורסם בארץ וחביב אומני ישראל והוא יצרף לשיר חדש בהשמעת בכורה "אורות של כריסמס" בשיתוף פעולה ראשון עם המשוררת עמית זרקא וגם לקטע הבא – השיר שהפך להמנון עם רגע יציאתו – "המסך הלבן", הפעם החצוצרה של ספי הלכה לכיוון אוונגרד בעוד גבריאל ברויד מערב את הקהל בשירת הפזמון "יחי המסך הלבן".
תם ונשלם החלק הראשון של הערב, הלהקה יורדת לשתי דקות לפני החזרה להדרן בן שלושה שירים, פותחים עם השיר "המם אותי" בגרסה מרובת משתתפים ובביצוע ארוך במיוחד, לשני צופים בשורות הראשונות נמאס מלשבת, ואז הקבוצה שלידם נעמדה גם היא ופתאום הרחבה של קדמת הבמה הייתה מלאה בצעירים מרימיי ידיים וזה גם היה הרגע שההופעה לקחה את הכיוון הנכון, הקהל המריע והמשלהב הצליח לסחוף גם את המוזיקאים על הבמה וגם את התאורן לתוצאה פסיכדלית-אוונגרדית, כמו מה שציפינו מההופעה של המסך הלבן.
מתקרבים ממש לסוף ויש גם שני שירים כאלו שמתחברים נהדר לסיומה של הופעה, הראשון "ניפגש בעולם הבא" שהסולו חצוצרה של ספי ציזלינג הזכיר לי את השיר פוסט-מלחמה של וירה ליין – "We’ll meet again". את ההופעה
אנחנו מסיימים עם "לוקרציוס" הנלקח מהאלבום האחרון של המסך הלבן, הפעם הלהקה ואורחיה המוזיקליים מתיישבים בחצי גורן על הבמה, ג'ילברט פורט בעדינות על הגיטרה וגבריאל על השירה כשהוא מלווה בשאר נוכחי הבימה. הצלילים נמוגים, האורות נדלקים ואנחנו נפרדים להפעם, מעניין במה יפתיעו אותנו המסך הלבן בהופעה הבאה…
אחת ההופעות האדירות שהיו בהיכל!
ספי ציזללינג, נועה איילי, הנבל ,הכינורות, הפסנתר
גילברט ברויד בהופעה מחשמלת וגבריאל ברויד מהפנט…
טוב שהם מתברגנים ומגיעים לאט ובטוח אל המיינסטרים של המוזיקה בישראל, מעטים כמוהם בלעדיהם המוזיקה אילמת-כוכב הרוק מת!
יחי המסך הלבן, ותודה, על כל מה שנתתם!