חדשות הסצנהחדשות מקומיותמבזקי מוזיקה
כולל וידאו

התחנה – המחזמר – יוצא לדרך

תיאטרון חיפה יוצא עם הפקת מחזמר מקורית חדשה - "התחנה", סיפורה של תחנת רדיו צבאית, כן מדובר בגלי צה"ל. האווירה היא של "ארבע אחרי הצהריים". היינו בפרזנטציה.

חודש אחרי התאריך המקורי של מועד הפרזנטציה מההיי לייטס של המחזמר המדובר אשר נדחה בעקבות ניתוחה הפתאומי של מירי אלוני שהייתה אמורה להיות הכוכבת הראשית במחזמר (ונאחל למירי רק בריאות) הוא יוצא לדרך כאשר את מקומה של מירי קיבלה השחקנית והזמרת דפנה דקל.

אז במה מדובר?

תיאטרון חיפה מעלה מחזמר מקורי אשר נכתב בידי דפנה אנגל ושי להב בבימויו של שוקי וגנר המבקש להציג את סיפורה של קבוצת חיילים צעירים המסיימים את קורס הכתבים הנחשק והמבוקש של תחנת השידור הצבאית.

למורת רוחם הם מגלים שתפקידם בתחנה משני, ומסתכם בעבודה משרדית אפורה נטולת כח, השפעה ויוקרה. אולם, אירוע ההתנתקות ההיסטורית מגוש קטיף שולח אותם לדווח היישר מהשטח ומוליד דרמה אישית ולאומית מרגשת, השמה אותם בחזית ובעמדה שונה ומפתיעה.

להקה גדולה של שחקנים, זמרים ורקדנים מביאה אל הבמה מראה מתומצתת, עדכנית ורלוונטית של הישראליות המורכבת והייחודית, על רקע מאבקי הכוח בתחנה העומדים למבחן בתקופה המאתגרת של הפינוי מגוש קטיף ועל רקע הכוונות לסגור את התחנה, שהיו קיימות תמיד, אך הפכו רלוונטיות במידה רבה בחודשים האחרונים. הסיטואציה המאתגרת הופכת לדרמה אנושית, לאומית ומפתיעה , ומלווה בשירים מוכרים ואהובים של טובי היוצרים בארץ.

עד כאן העלילה באופן רשמי, יבש וחדשותי. בתכלס, מהרגעים שהוצגו בפרזנטציה מדובר מצד אחד בנסיעה בזמן למה שמוכר לקהל המאזינים כתוכנית הדגל של גלי צה"ל – "ארבע אחרי הצהריים" המצויה מעל גלי האתר כבר עשרות שנים וממשיכה להוביל בהאזנה, מצד שני מדובר אם נתקוון ונכוון יותר מדוייק במסע בזמן המערב את תובנות ימי ההתנתקות של שנת 2005 עם אווירה מוזיקלית של פעם.

הגדילה בכך השחקנית והזמרת הראשית דפנה דקל אשר הגישה ביצוע בגרסתה לשיר "הבלדה על חדוה ושלומיק" שכתב יהונתן גפן והלחין יאיר רוזנבלום והוא בוצע בזמנו כפס קול לסדרת הטלוויזיה נושאת אותו שם בפי מירי אלוני. אין מנוס מהשוואה, אין מנוס, ועם כל הכבוד לדפנה, ויש כבוד והמון, האוזן דורשת את דמותה של מירי אלוני והעין עורגת לקולה של מירי, אז כמו היום. נכון, המציאות גדולה מהתשוקות שלנו, אין ספק. על כן נקבל באהבה והערכה רבה את דפנה בתפקיד ובביצוע מעולה לשיר.

ללכת אל, ללכת מ
ללכת כי כולם הולכים
מה זה בעצם משנה
ממה בעצם הם בורחים...

ועוד סצנה שבתכלס לא מותירה עין יבשה, מעט לחלוחית, המפגש בין המתנחל בגוש קטיף אותו מגלם שמעון מימרן עם הכתב הבכיר של התחנה הצבאית אותו מגלם אלון אופיר כאשר לידם הפינוי מתרחש בעיצומו כשהוא מומחז באמצעות מחול של קבוצת רקדנים ורקדניות מתומרן לדואט של השניים בשיר "ים הרחמים" שכתב והלחין קובי אפללו. פשוט תמצות של רגע קשה בתולדות המדינה והעם, ניגודים, סערת רגשות ושיר שנוגע בכולם!

בכלל מי אני, התיכוניסט שבשנת 1976 אחרי שלוש בחינות בגלי צה"ל קיבל הודעה כי הוא לא ממשיך לשלבים הבאים של מבחני הקבלה… נו לפחות חגגתי את השירות הצבאי במימיו החמימים של מפרץ נעמה בדרום סיני כפיצוי. עשרות שנים מאוחר יותר הגעתי כצלם עם כוחות המשטרה שנשלחו בידי ממשלת ישראל לאכוף את הפינוי מגוש קטין….

מה עוד קיבלנו בהצצה למחזמר?

השראות מדמויות אמיתיות שגדלו בתחנה וכיום הם אנשי תקשורת בכירים… חגי סגל, עקיבא נוביק ועוד, צריך לצפות במחזמר ולתרגם אישית את האסוציאציות, בסופו של דבר אנחנו מדינה קטנה וכולם מכירים את כולם, כמעט…

אז מה ניתן לומר?

אם אתם מחפשים מחזמר ענק בהפקה גרנדיוזית של תפאורות מתחלפות, תלבושות ואפקטים, זה לא המקום, קוים נקיים, מינימליסטים ומרומזים מעטרים את האווירה, הדגש הוא על הסיפור המשולב, בשירים מהתקופה הקדומה לצד הדמויות מהעת היותר מאוחרת, במיקוד להתנתקות, הסיקור התקשורתי, המפגש בין עולמות והרגש, סוג של אקטואליה ושיר. אם אתם אוהבים את גלי צה"ל, את הדמויות שצמחו בה והפכו למובילות דעה עכשוויות, אוהבים להתרפק על שירי ארץ ישראל בימי מדינת ישראל, לכו למחזמר.

הניהול המוזיקלי במחזמר הנו של טל בלכרוביץ אשר עיבד את השירים יחד עם רמי אוסרווסר. הקאסט המלא – יובל אבירם, אלון אופיר, אדם אלשיר, דפנה דקל, רועי וינברג, נעם חן עפרון, רכס יצחקי, תימור כהן, דניאל מורשת, דביר מזיא, שמעון מימרן, גל מלכה, יניב פולישוק, יעל פולקה, שיר פופוביץ, אביב פנקס, עידו קולטון, יונתן רוזובסקי.

המחזמר יתחיל לרוץ על בימת תיאטרון חיפה בתאריך 6 בנובמבר, הוא יגיע גם למשכן אמנויות הבמה בית האופרה בתל אביב החל מתאריך 4 בדצמבר, כרטיסים, תאריכים – הכל כאן.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: