פס קול שבועי

חוה אלברשטיין – ערב אחר

האם אלבומה החדש של חוה אלברשטיין הוא אות חדש או אבן נוספת בבניין הזמר הארצישראלי? האזנה.

לחוה אלברשטיין אין מדף אלבומים, יש לה ספרייה שלמה, אלבומי סולו, שיתופי פעולה, שירים בעברית, שירים ביידיש, תיעודי הופעות, אוספים, מארזים מהודרים ועוד המון שיתופי פעולה חד פעמיים עם המון מוזיקאים, ממרום שישים שנות פעילות מוזיקליות שהחלו בהיותה נערה צעירה.

עוד אלבום אינו מעלה ואינו מוריד ברזומה המוזיקלי שלה, אולם כפי שהיא עצמה אמרה, מסתבר כי זה בנשמתה – "המוזיקה היא בשבילי חמצן, היא נותנת תוכן ומשמעות לחיי ומגינה עליי כשאני זקוקה לחיזוקים, המוסיקאים הם האנשים האהובים עליי ביותר. אני שמחה שכמה מהם השתתפו באלבום."

ומה יש לנו באלבום החדש, מעבר לעובדה שזכיתי לצלם את עטיפתו?

עשרה שירים חדשים (ועוד קטע אינסטרומנטלי), אשר חלקם נכתבו והולחנו בידי חוה, וכן על ידי המשוררות אפרת מישורי ועמירה הגני, גם חנוך לוין נמנה בין אלו ששיריהם זוכים לביצוע באלבום. חלקם מהשירים כבר יצאו להאזנה, ביניהם שיר הנושא "ערב אחר", זה לא חדש", "בין הקירות" ו"הייתה לה ארובה לבנה" אותו חוה שרה יחד עם אבי קושניר. אורחים נוספים באלבום כנגנים הם שלומי שבן שכבר חבר אל חוה בשנים הקודמות, אבישי כהן המנגן בחצוצרה ושני האחים מעולמות הג'אז – יובל כהן וענת כהן. על העיבוד וההפקה המוזיקלית אחראי ערן ויץ, הוא גם הלחין כמה מהשירים וגם אלון עדר.

האזנה – חוה אלברשטיין קלאסי, חותם הקול המוכר, הנשמע רגוע שקט ובוטח מהווה מעין תו תקן איכותי, חוה מודעת לכך ועל כן היא מקפידה היטב על הטקסטים שלא נופל בהם שבב סלנג או עברית שבורה, ניקיון תחבירי לצד ניקיון הגייתי. כלי הנגינה מעטרים את השירה מבלי לנסות ולתפוס את קדמת הבמה, כך שירה עברית נכונה ואיכותית. האלבום הנו כמעין ספרון סיפורים קצרצרים שיש לפנות פיסת זמן בחיים ולצלול לתוכם.

האלבום שווה האזנה, גם חוזרת, חבל שחוה נתפסה לטרנד העכשווי והוא מופץ רק באמצעות שירותי הסטרימינג, זו אמנם רוח התקופה אולם מה נעשה ביום שאחרי ההפצצה? אני סבור שעדיין אלבום אמור לצאת במקביל גם כמדיה פיזית, לפחות עבור הארכיונים שיוותרו אחרינו…

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: