קליפים חדשים

מירב הלינגר – במה אנחנו דומות

שיר נוסף של מירב הלינגר בדרך לאלבום חדש, צפו

מירב הלינגר, זמרת יוצרת ופנסתרנית בת 32, גדלה במשפחה דתית בפתח תקווה ומאז ומתמיד נמשכה לאומנות ולמוסיקה. היא החלה לנגן בפסנתר ולכתוב שירים וחיה בתסכול בעניין האיסור להופיע מול גברים. על אף הקונפליקט היא בחרה להתעסק במוזיקה ובמקביל ממשיכה לחיות חיים דתיים עם כל המורכבות הטמונה בכך. השירים בליוויי פסנתר והפקה חשמלית, משקפים את הקונפליקט בין דת, אהבה, ושפיות ומציגים את הדילמות בחייה. בשנת 2015 היא השיקה את אלבום הבכורה שלה  – "במבט אחד כחול" ובימים אלו היא עושה את צעדיה לאלבום חדש שיצא בתצורת EP בשם "שרשרת פרידות" בו ממשיכה מירב את מסעה האישי והחשוף בניסיון לגשר בין עולמות, האישי והמשפחתי, הדתי והליברלי. "במה אנחנו דומות" המגיע אחרי השיר "נאחזת ברוח" נכתב והולחן בידי מירב הלינגר בהפקתו המוזיקלית של גדי פטר. השיר מבקש להאיר את הקשיים בעולים התמודדות בהבדלים המהותיים באורחות החיים וגרכי ההתבוננות בהם בין מירב לבין אמה, אך יחד עם זאת להמשיך ולאהוב, להעריך ואפילו להעריץ את האם כבת, ככה זה באהבה, אין חוקים ואין גבולות או הגיון ושכל ישר…

כך מירב הלינגר על השיר עם צאתו – "במה אנחנו דומות אמא? הייתי רוצה להיות דומה לך. את השיר הזה מעולם לא ביצעתי בהופעות, משהו במילים שלו תמיד גרם לי לבכות. וגם בהקלטות… אני עם דמעות בעיניים תוך כדי שאני שרה: "לאן את הולכת אמא? לא רציתי להכאיב לך, רציתי להיות טובה". השנים האלו של להתבגר, להפוך להיות מי שאני ולהביא את עצמי באמת- מביאות איתן כאבי גדילה בכל הגוף. והכי קשה זה מול האנשים שאני הכי אוהבת… אני לא רוצה לפגוע, אבל אני גם לא רוצה לחיות את החיים שלי בשביל אנשים אחרים. אמא! הפריים בסוף הקליפ מסמל בשבילי את הקשר שלנו, תודה על אהבה וביטחון אין סופיים ♥️. בתור מישהי שגדלה בבית דתי לאומי ובחרה לחיות חיים אחרים מהנורמה בחברה הזו, ככל שגדלתי הקשר עם אמא שלי הפך להיות מורכב יותר ויותר. "במה אנחנו דומות" הוא שיר שמביא את ההתמודדות עם הכאב והקושי שבלהיות שונה בתכלית מאמא שלי, ועדיין לאהוב ולהעריץ אותה. שיר אהבה בין אמא ובת, ואהבה היא לעיתים קרובות דבר מורכב.."

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: