פס קול שבועי
כולל וידאו

פס קול שבועי 15.02.2021

בקטנה - שלושה שירים ושלוש זמרות, יוצרות, צפו

הן כתבו, הלחינו ושרו, אמנם אנחנו בתחילת השבוע אך אפשר ליטול פסק זמן תואם כדי להקשיב וגם לצפות.

מירב הלינגר – נאחזת ברוח

מירב הלינגר, זמרת יוצרת ופנסתרנית בת 32, גדלה במשפחה דתית בפתח תקווה ומאז ומתמיד נמשכה לאומנות ולמוסיקה. היא החלה לנגן בפסנתר ולכתוב שירים וחיה בתסכול בעניין האיסור להופיע מול גברים. על אף הקונפליקט היא בחרה להתעסק במוזיקה ובמקביל ממשיכה לחיות חיים דתיים עם כל המורכבות הטמונה בכך. השירים בליוויי פסנתר והפקה חשמלית, משקפים את הקונפליקט בין דת, אהבה, ושפיות ומציגים את הדילמות בחייה. את השיר "נאחזת ברוח" היא כתבה, הלחינה ושרה בהפקתו המוזיקלית של גדי פטר כחלק משירי אלבום בתצורת EP בשם "שרשרת פרידות" העומד לצאת במהלך השנה. גם בשיר הנוכחי ממשיכה מירב את המסע והגישור בין שני העולמות בחייה – האמונה והמשיכה למוזיקה והופעה. על הקליפ אחראיות אורית לוינגר ומזל בן ישי.

כך מירב עם השקת השיר החדש – "יש אלוהים? מגיל צעיר אני שואלת את השאלה הזו. כשאת גדלה בבית דתי זה לכאורה ברור כשמש, אבל בשבילי זה תמיד היה משא ומתן, אף פעם לא מובן מאליו. "נאחזת ברוח" הוא לא בהכרח שיר על אלוהים, הוא שיר על הרגע הזה שפתאום הכל מתערער, ששום דבר לא מרגיש הגיוני, וברגע הזה את מנסה להאחז במשהו – אני לקחתי סיכון ונאחזתי ברוח. אנשים נוהגים לנחם ולומר ש"יהיה טוב", וזה אולי נכון. אבל אצלי החיפוש אחרי הרוח שמסביב והרוח שבתוכי… הם כבר טוב, והם נחמה. "נאחזת ברוח" נכתב מתוך כאב גדול, אבל יש בו גם זוהר שמאיר לי בימים הכי הכי קשים. מקווה שהוא יתן גם לכן/ם את הכוח שהוא מעניק לי… יש אלוהים♡"

פרסומת

 

סי הימן – #יומולדתךהיום​💗

הלביאה הכי אמיצה ביער של עולם התרבות הישראלי עומדת לחגוג 60 בקיץ הקרוב, וכמתנה לעצמה וכמובן לנו היא עובדת בימים אלו על אלבום חדש, האלבום העשירי – "מחשבת מסלול מחדש" בו היא משתפת פעולה עם אלעד שודלר וג'נגו עמיר רוסיאנו המהווים את הצוות המוזיקלי הקבוע שלה בעת האחרונה. לא סתם פתחתי את הנושא הזה עם הכינוי לביאה, כי סי הימן עמדה בפני שוקת שבורה ומשבר ענקי בעקבות סגירת עולם התרבות לפני שנה, אך היא לא ויתרה ולא המתינה אפילו רגע אחד מיותר, הראשונה שיצאה לשטח אם זה בתקופת המשאיות המזמרות מול המרפסות או בהמשך במופעי חצר בביתה הפרטי ועל פי הזמנה כפוף לתנאי התוים השונים. האמת ובגילוי לב, צפיתי בכך ממקום מושבי ושמחתי, בשבילה, מגשימה את המנטרה של להיטה הענקי – "לא עובדת בשביל אף אחד". כעת היא משיקה שיר חדש שכתבה והלחינה – "#יומולדתך היום" בו היא מגישה את סיפורו של הדור הדיגיטלי, והזמן ההזוי בו אנו נמצאים. כאשר התהפוכות והלחם העתיד הולך ומתעצם מול עינינו והכל מתרחש מעל המסכים המרצדים, אהבות, אכזבות, קשרים, בדידות. או בהגדרה אחרת – העולם בראי הסלולר. על הקליפ אחראי אסף לביא הראל.

 

עדי שחם – פתית שלג

בדרך להשקת אלבום משיקה השבוע עדי שחם שיר נוסף – "פתית שלג" אותו היא כתבה, הלחינה, הפיקה ומבצעת. השיר נכתב כתוצאה מוויכוח משפחתי, סביב חתימת הסכם ממון בין שחם לבן זוגה, למרות שאינם נשואים. בתגובה כתבה עדי שני שירים שחיברה יחד ובימים כתיקונם היא מופיעה איתם כיצירה אחת. את השיר הראשון "למבורגיני" השיקה עדי לפני חודש וכעת מגיע החלק השני של הויכוח או יותר מדוייק המחאה…

השיר מלווה בקליפ המורכב מעשרות סרטונים של אותם צעירים עליהם עוסק השיר, אוחזים בשלטים כמו בהפגנה. בין לבין, חברי הלהקה של שחם מנגנים במגרש נטוש בדרום ת"א – בביקורת ומחאה על סגירת עולם התרבות: אם אין איפה להופיע, נופיע בכל מקום.

כך עדי עם השקת השיר החדש  – "יש לי וידוי: אני מילניאלית. קלישאה. יושבת בבית קפה באמצע שבוע, עובדת על הלפטופ מזמינה הפוך שקדים, מתכננת שת"פים חינמיים עם צלמת חדשה ואמנית רב תחומית שמתמחה בציפורניים. מקליטה פודקאסט נישתי שמדבר ל-30 אנשים. כותבת לוואינט על מיניות בקטע חתרני, גרה בדרום תל אביב ברחובות מסריחים וזה לא מפריע לי. כל מי שאני אוהבת גר כמה רחובות ממני. וכולנו, בלי יוצא מן הכלל, עובדים הכי קשה בעולם כדי להמשיך ליצור. גם כשקוראים לנו "פתיתי שלג" "עצלנים" ו"מפונקים". גם כשאין לנו איפה להופיע עם המוזיקה שלנו או להקרין את הסרטים שלנו או לחשוף את האמנות שלנו וגם כשאנחנו קורעים ת'תחת בעבודות לא משתלמות שלא מנצלות אפילו רבע מהכישורים שלנו. אנחנו רעבים לעשות יופי וטוב בעולם הזה. כשיצרתי את הקליפ של פתית שלג ניסיתי להראות אותנו, את חברים שלי, ואני אוהבת את כל מי שהשתתף בקליפ ואת כל מי שעוזר לי ליצור מוזיקה. זה קשה מאוד אבל זה הדבר הכי טוב ויפה בעולם. ואם אין איפה להופיע – נופיע בכל מקום."

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: