יום שישי, אוקטובר 30, 2026

אמיר דדון – כמעט שנה (חולה הביתה)

בשנת 2010 השיק הזמר והיוצר אמיר דדון את אלבום הבכורה שלו הנושא את שמו, אחד מהשירים שנכללו באותו אלבום הוא "הומסיק (חולה הביתה)" שאת מילותיו כתב יהונתן גפן  ואילו אמיר הלחין בהפקה מוזיקלית יחד עם ניר מימון. בימים אלו לאחר שנה של הפסקת הפעילות מחליט אמיר לשוב ולשחרר את השיר בטייטל חדש – "כמעט שנה" בלוויית קליפ הערוך מצילומי וידאו שנוצרו במהלך הופעות חיות בימי מגיפת הקורונה. מסתבר כי השיר שיצא לפני עשור יצר דו שיח אקטואלי עם אמיר במהלך השנה החולפת, האם יהונתן גפן צפה את העתיד עשור קודם לכן?

כך אמיר על ההחלטה לשחררו שוב – "בפעם הראשונה שעליתי להופיע אחרי תקופה של סגר הרגשתי שקורה פה משהו אחר. הבמה אותה במה, ההרכב אותו הרכב, השירים… אבל משהו בחוויה הזו, בקהל עם המסכות, בריחוק המפוחד, בישיבה הכפויה הזו, במבטים, גרמו לי להרגיש שנחתנו על כוכב אחר. מאותו רגע החלטנו לתעד הכול. כל הופעה והופעה בלי לדעת למה אפילו, בלי מטרת על, מסקרנות ראשונית כמו פעם. תוך כדי תנועה השיר הזה התחיל לשלוח לנו רמזים – ״אני חולה הביתה והבית שלי חולה״, ״לו רק ידעתי מאיזה כוכב נפלתי״, ״כמעט שנה מזוודה על הארון״… כמעט שנה…(!) בסוף הבנו. ״כמעט שנה״ – יומן מסע קורונה פרטי. נתראה בצד השני של הכוכב או השנה. העיקר שנהיה בריאים."

ביצוע מוקדם בהופעה חיה לפני 8 שנים

 

 

 

הכי חדשים

גאווה ישראלית: הצלילים שחזרו למרוקו

לפעמים המוזיקה מצליחה לחצות גבולות שהמציאות הפוליטית מתקשה לעבור. אמש, חמישי 29 באוקטובר, קיבלנו לכך תזכורת מרגשת...

הקליק האחרון: הפאנק לא מת, הוא רק הזדקן

הכול התחיל במרתף שחור בדיזנגוף יש סרטים שאתה צופה בהם, ויש סרטים שלוקחים אותך בחזרה אל החיים שלך....

דיק טרנטון: מי רצח את ההיגיון?

,מה קורה כשבלש חוקר שלוש תעלומות רצח, אבל בכל פעם ההיגיון בורח מזירת הפשע? ואם זה לא...

שעות לפני מנורה: מי העלים את איתי לוי מהאינסטגרם?

יש ימים שבהם הכול אמור לעבוד כמו שעון. האורות מוכנים, הנגנים נערכים, אלפי כרטיסים כבר נמכרו והקהל...

מאיכילוב ועד הפרלמנט הגרמני: המוזיקה חוצה גבולות

יש מי שמגיע לאולם קונצרטים כדי לשמוע מוזיקה, ויש מי שהמוזיקה צריכה להגיע אליו. ילד המאושפז בבית...

פעם ספסרים, היום בוטים: מי גונב לנו את הכרטיסים?

יש דברים שהזמן משנה רק את הצורה שלהם, לא את המהות. פעם היו אלה ספסרים בשר ודם. לא...

השאר תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פעם ספסרים, היום בוטים: מי גונב לנו את הכרטיסים?

יש דברים שהזמן משנה רק את הצורה שלהם, לא את המהות. פעם היו אלה ספסרים בשר ודם. לא...

דוקאביב: הכבש, מריאן ואסתר נפגשים בגליל

יש סרטים שמספרים סיפור. אחרים מחזירים אותנו בזמן באמצעות שיר מוכר. פסטיבל דוקאביב גליל חוזר למעלות-תרשיחא בפעם...

רביד כחלני אוצר בענבל: ארבעה אמנים, ארבעה מופעי סולו

החזון של רביד כחלני ממשיך להתפתח בחודש אוגוסט האחרון דיווחתי כאן על המהלך החדש של רביד כחלני במרכז...

וולוו V-SOUNDS: תל אביב מתמלאת במוזיקה ביום שישי

תל אביב מתכוננת ליום שישי מוזיקלי במיוחד. אירוע VOLVO V-SOUNDS מבקש להפוך כמה ממוקדי הבילוי המוכרים בעיר...

בין הקלפי לרחבה: פסטיבל PACOFEST מציע בחירה אחרת

יש משהו מסקרן במפגש שבין גלריה לאמנות לבין רחבת ריקודים. מצד אחד, יצירות שמבקשות מהצופה להתבונן, לחשוב...

כשהקולנוע פוגש את הרוקנ'רול בנמל יפו

יש סרטים שאנחנו זוכרים בזכות העלילה, ויש כאלה שהמוזיקה שלהם ממשיכה להתנגן בראש שנים אחר כך. לפעמים...