שבועות ספורים לפני שהתובנה כי מגפת נגיף הקורונה נופלת עלינו וכל עולם מקבל מכה רצינית בפנים, נפלה בפני ההזדמנות להגיע לחזרה של המוזיקאי והיוצר שי נחייסי בחדר חזרות בדרומה של תל אביב.
נחשפתי למוזיקאי שהחל את הרומן המתמשך שלו עם עולם המוזיקה כבר בגיל צעיר מאוד כילד המתאמן על כינור ובהמשך כבר פורט במיתרי הגיטרה. שי כבר היה עם רגל אחת בתוך תהליך סיום הפקת האלבום והשקתו, פרויקט שנבלם בשל המגפה. אט אט המשיך שי לשחרר שירים שנועדו להיכלל באלבום והבוקר הוא משחרר את האלבום המלא העונה לשם "בין מגרשים" כשם אחד מתוך תשעת השירים הממלאים אותו.
אכן, תשעה שירים שאת מילותיהם כתב שי, בחלקם עם אחרות, ביניהן זוגתו רומי גורפינקל נחייסי וגם עינב ג׳קסון כהן שמלבד הכתיבה אף לקחה חלק בתהליך ההפקה המוזיקלית יחד עם עדי רותם הנוטל חלק כנגן גיטרות וקלידים בהרכב המלווה את שי. את הלחנים של כל השירים יצר שי, כאשר בשיחה שניהלנו אז הוא חשף כי הוא מושפע לא מעט מהאמן מייקל קיוואנוקה.
באוזן מחודדת ניתן להבחין בקווי המתאר השזורים במלודיות ובנגינה בהם יש השפעות על היצירה, אולם כאשר מקשיבים למוצר המוגמר מקבל ארוחה מוזיקלית בה קיימים טעמים רבים ומגוונים של מזרח ומערב כאחד התפורים ביד אמן האמון על העשייה והאלבום כולו זורם במעין מי מנוחות אוריינטליים חולמניים במסלול עליו יוצק שי את מילותיו וסיפורי השירים.
לצד טקסטים העוסקים באהבה ולמרות שזהו אחד הנושאים הכי נדושים בעולם הפזמונאות שי מצליח כאן להעביר מסר נבון ובשפה עשירה וקולחת, כך גם כשהוא נוגע במורשת, היכולת הסיפורית שלו הופכת את הסיפור המושר לסרט הקורם דמויות ומקומות לנגד אוזני המאזין.
כאשר ביקשתי לתאר את שי בזמנו כתבי בין היתר כי מדובר זמר-יוצר המשלב בין מזרח ומערב ובין רוק – פופ לסול. כי הטקסטים בשיריו עוסקים בחייו, בקונפליקטים האישיים שחווה בבית, ביחסיו המורכבים עם האמונה. לא טעיתי. אלו הקווים המובילים את סיפורי השירים ואלו הצעיפים המוזיקליים העוטפים אותם. הייתי מדמה את האלבום לארוחה המשלבת טעמים של קינמון, זנגביל ופלפל חריף יחדיו.
מדובר באלבום הניתן הן להאזנה מודרכת ללא הפרעה והן כמוזיקה היכולה להוות רקע לפעילות חברתית נינוחה אחרת.
בשפתו הוא, העשירה ומדוייקת, פורס שי את משנתו על האלבום היוצא לאור – "האלבום ״בין מגרשים" הוא יצירה שלקראתה צעדתי דרך ארוכה, עוד חתיכה במסע שלי כמוזיקאי. מבחינתי מדובר בנס גדול: להצליח להעביר החוצה בעזרת השירים את הקונפליקטים, הפערים והמתחים המרכיבים יחד את סיפור חיי.
עד היום לא הרשיתי לעצמי לגעת במקומות הכואבים, בדיסוננסים, בפצעים הפתוחים. פשוט חייתי לצידם, רצתי קדימה. ההבנה הבלתי נמנעת – שמי שאני היום הוא תוצר של כל מה שעברתי – זה הסיפור של האלבום הזה. אלה השירים.
כשהתחלתי לעבוד על האלבום הרגשתי שאני חייב לחדד את הייחודיות שלי, את הצבע שלי. תהליך העבודה היה מרתק: טקסטים ומנגינות שכתבתי אט אט נערמו להם, בהתחלה רק בין קירות הבית – זכות גדולה נפלה בחלקי ואשתי רומי ניחנה בכישרון עצום לטקסטים והיתה מעורבת בתהליך הכתיבה.
בשיחה די מקרית עם המוזיקאית עינב ג'קסון כהן, במהלך שיעור פסנתר, השמעתי לה כמה מהשירים החדשים. מאותו הרגע עזבנו את הפסנתר והמפגשים הפכו למשהו אחר – סשנים של עבודה על השירים. במשך חודשים ארוכים צללנו אל הטקסטים והלחנים, היה ברור שמכאן אנחנו ממשיכים את הדרך לאלבום הזה יחד.
אחד הדברים הכי טובים שקרו לשירים שלי היתה ההתעקשות של עינב לגרום לי לכתוב את הדברים כמות שהם, בלי לייפות, בלי לפחד, בלי ללכת מסביב. דוגמא שמרגשת אותי במיוחד לעניין הזה אפשר לשמוע בשיר "חלום נרדם".
ברגע שהרגשנו שיש לנו מספיק שירים התחלנו לחפש את הצלע השלישית. ידענו שאנחנו רוצים עוד שותף ליצירה – מישהו עם זווית אחרת משלנו, ועם אסתטיקה מובהקת וייחודית. חברנו למפיק עדי רותם שהשתלב בתהליך בצורה מופלאה.
השילוב המיוחד הזה בין שלושתנו הניב בדיוק את הסאונד והסטייל שחיפשתי: השפעות סול ורוק מערבי עם המוזיקה המזרחית של שנות השבעים-שמונים; "מייקל קיוואנוקה פוגש את בועז שרעבי" אם תרצו.
שיר אחרי שיר באלבום חקרנו שילובים, צבעים וטעמים: מיקס בין סינגר סונגרייטר עם הרבה חום, רגש וטקסטים חשופים יחד עם סינטים בסאונד של פעם מנוגנים לצד בס בסגנון "סן רמו" וגיטרות סבנטיז יושבות על ביטים וסימפולים מתקליטים – רק כשהכל התערבב יחד לצבע אחד חדש – ידעתי שמצאתי את הקול שלי, שאני בבית."
שיר הנושא, מתוך אותה חזרה
