טאואר רקורדס, רשת חנויות המוזיקה שהחלה את דרכה בבית המרקחת שניהל בסקרמנטו אביו של המייסד ראס סלומון בשנת 1960 והפכה עם הזמן לאימפריה אדירה שחלשה כמעט באופן טוטאלי על שוק מכירות התקליטים והדיסקים במאה שעברה בואכה המאה העשרים ואחת, חוזרת במתכונת מקוונת. הרשת כללה בשיאה כמעט 200 חנויות ב -15 מדינות ויותר ממיליארד דולר הכנסות במכירות שנתיות. ערכת הצבעים צהוב-אדום, סיסמת " “No Music, No Life” ומעברים רחבים מלאי תקליטים ותקליטורים הגדירו את עסקי המוסיקה הקמעונאית בעידן הקדם-דיגיטלי. המודל הפיזי שהפך את החנויות למרכולי ענק היווה אתגר לחיקוי לחנויות מוזיקה רבות ברחבי העולם וגם בארץ.
הגרסה המקומית של טאוור רקורדס נרכשה בזמנו בידי חברת חברת טופ 10 מבית הד ארצי ומאוחר יותר תחת המותג NMC יונייטד בבעלות משה אדרי, שהפרידה את המותג הבינלאומי מחברת האם עד שגם החנויות בארץ נסגרו בין השנים 2012 עד 2015 וכמה ממכרי בסצנה עבדו בסניפי הרשת בארץ שם שהיו בין מאות המפוטרים דאז החלו את מסלולם המקצועי בתחום תעשיית המוזיקה, בלי שמות 😊
כיום בעידן בו רובה של צריכת המוזיקה מתבצעת ברשת בשירותי הסטרימינג המקוונים ומקומן של המדיות הפיזיות נדחק הצידה למעט מיעוט יחסי של חנויות מוזיקה הממשיכות לשווק תקליטי ויניל שחזרו לשוק, מדובר בצעד משמעותי ביותר כאשר דני זיידל, מנהלה החדש של טאואר רקורדס מכריז כי החזרה לפעילות במתכונת הדיגיטלית זכתה להצלחה בקרב ציבור חובבי המוזיקה.
הגרסה המקוונת של טאוור רקורדס הייתה אמורה לצאת לדרך במקביל לפסטיבל SXSW השנה אולם בשל ביטולו בעקבות המגיפה כל העניין התעכב עד עתה כולל יוזמה להקים במקביל רשת חנויות פופ אפ בוטיקיות לצד אתר המכירות המקוון. כיום קיים אתר רשמי המוכר את התקליטים והדיסקים לצד נוכחות ברשתות החברתיות – פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר.
ושוב לנקודה המקומית – האם חזרתה של הרשת באמצעות אתר אינטרנט תהווה איום כלשהו על תעשיית שיווק המוזיקה המקומית? מהו בכלל מודל צריכת המוזיקה המקומי? האם המקום שתפסו אימפריות מקומיות כחנויות "האוזן השלישית" עשוי להתערער? האם הצרכן הישראלי האדוק (לא אלו שניזונים ממצעדי השמעות פופולאריים בלבד) "יבגוד" במותגים המקומיים במנהגי רכישתו? עדיין מוקדם לדעת, מדובר בשוק גלובלי והתחרות על המחיר והלקוח היא שם המשחק…
