תנו לחיות בארץ הזו

חפירת פתיחה – כאשר פתחתי את האתר הזה לפני עשור לא העלתי בדמיוני כי יגיע יום ובמקום לסקר הופעות או לכתוב על שירים ואלבומים אעסוק בדיווח חדשותי על מהלכים, תהליכים ואירועים ממש כמו אתר חדשות לכל דבר. מי האמין  או חשב שבעוד עשור יגיע נגיף מהמזרח הרחוק ויעצור את הפעילות המשקית בכל העולם. יותר מכך, מי האמין ששלטון של מדינה המצוייה בתהליכי עצירת כל מסלולי החיים והעשייה בה יספר לאזרחיו סיפורי מעשיות, כאלו שהם בעצם שקרים עלובים כאילו והוא יפצה, ישפה וידאג להם בעצם חלקו בהסכם הבלתי כתוב שמוסד המדינה הוא בעצם חוזה שמטרתו לקבל תמיכה כלכלית בשגרה מהתושבים כדי לתפעל את מוסדותיו ואילו בשעת אסון או צרה הוא זה שצריך לדאוג לתושבים ממש כפי שכל משפחה גרעינית אמורה לעשות?

אז מסתבר שכאן המציאות עולה על כל דמיון והמוסדות שעליהם מוטלת האחריות לדאוג לאזרחים בעת צרה לא עושים זאת.

זו הסיבה לכך שאתמול בשעות הצהריים אלפי תושבים ממורמרים, חלקם הגדול רעב לפת לחם, חסר תעסוקה, ללא עתיד מקצועי נראה לעין, שבע מהבטחות שווא, עלה לבירת המדינה על מנת להפגין את תסכולו ולדרוש את המגיע לו מאלו שאמורים לדאוג לו.

ולכן התקיימה אתמול בשעות הצהריים הפגנת הזעם של עולם הבידור והמופעים. מכל המילים שנכתבו או נאמרו בקול על המצב מצאתי לנכון להביא כציטוט את דבריו של כרמי וורטמן, מפיק ואמרגן וותיק האחראי על הרבה מהאירועים והמופעים המתקיימים בארץ, כרמי פורש את התורה כולה, את המשנה המלאה על מה ולמה.

*אני כועס ואני מאשים*

קצת רקע: נכנסתי לתחום התרבות בשנת 2001 (אחרי שנים בחיי לילה בירושלים ותקופה קצרה בהייטק), די בטעות האמת.

חבר סיפר על חוויה לא נעימה שהייתה לו בפסטיבל שהופיע בו ואמר שחייבים לעשות משהו להנגיש את התרבות לכלל האוכלוסיות בישראל. משם נולד ״פסטיבל בשקל- כי תרבות זו זכות״- פסטיבל שהכניסה אליו עלתה שקל אחד בלבד. במשך שנים חרשנו את המדינה, הסתובבנו בשכונות מצוקה ומקומות שיש בהם פחות גישה לפסטיבלים. העברנו סדנאות, עבדנו עם נוער ובסוף הרצנו 2-3 פסטיבלים בשנה. האמנו שתרבות היא זכות בסיסית ולא ייתכן שרק בגלל שאדם נולד במקום מסוים או ברמה סוציו-אקונומית מסוימת אז לא יוכל להנות מהופעות ומוזיקה חיה.

מאז ועד היום הספקתי לעשות המון בעולם התרבות- מהופעות של אמנים בינלאומיים (כמו: ג׳ו קוקר, בלאק אייד פיז, פיקסיז, די אנטוורד, ג׳ייסון דרולו, רגינה ספקטור , אליס אין צ׳יינז, להקת אמריקה, בונובו, מייסי גריי, צ׳יק קוריאה, פול יאנג, זיגי מארלי, אלפא בלונדי, גוראן ברגוביץ, אנטרקס, ג׳ניס איאן, ג׳וס סטון ומאות אמנים נוספים) ועד לניהול וייצוג של אמנים ישראליים (בתוכם: גבע אלון, עלמה זוהר, בוטן מתוק בקרקס, יעל דקלבאום,עמיר לב, פאנקנשיין , סגול 59 ,מתיסיהו , אמיר דדון ועוד)…

הרמתי מאות הפקות: ימי הסטודנט בירושלים, סטודנטפסט בבאר שבע, פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת, פסטיבל סאן ביט, פסטיבל וודסטוק, פסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, לילות ירח במדבר, פסטיבל רגאיי בירושלים, פסטיבל דרומה, פסטיבל זירו וואן, פסטיבל שי לישראל , פסטיבל עם ישראל חי, גיק פיקניק ועוד… בנוסף, הפקתי עשרות ערבי התרמה וארועים בהתנדבות לארגונים גדולים ועמותות.

ליוויתי והדרכתי דור שלם של מפיקים, בין אם בחברות או כיועץ מקצועי. וזאת רשימה חלקית מאוד של העשייה שלי.

אז על מה אני כועס אתם שואלים???

שנת 2020 הייתה מתוכננת להפליא. בחודש פברואר התחלנו לפרסם אירועים שהשקענו בהם כסף ומאמץ רב. במרץ הקורונה השתלטה על חיינו, ומאז כלום. כל מה שתוכנן בוטל:

– חודש מאי – יום הסטודנט בירושלים ארוע ל- 15.000 אנשים.

-סטודנטפסט באר שבע- אירוע שמתפרס על שלושה ימים ושני אתרים ל32,000 איש.

– חודש יוני- מופע של LP בקיסריה

– חודש יולי- להקת פיקסיז בביתן 1

– חודש אוגוסט- תערוכה מרגשת של סטארטאפ שאני עובד עליו כבר שנה- בהאנגר 11 בנמל תל אביב. אירוע שמיועד למעל 100,000 אנשים.

– ספטמבר- סדרת ארועים ברחבי ישראל עבור אפליפט.

-אוקטובר- ארוע פתיחת שנה אקדמאית בקמפוס גבעת רם בירושלים .

-נובמבר- 5 הופעות פופ אפ במוסדות להשכלה גבוהה בירושלים.

ביום אחד בתחילת מרץ הבנתי שהלכה כל השנה. כל מה שתכננתי ושהשקעתי בו.

בהתחלה זרמתי עם התקופה ונהנתי מאוד מזמן איכות עם הילדים. ניסיתי לשמור על מצב רוח חיובי ולהמנע מדאגות. כולם סביבי גם אמרו לי- ״אל תדאג כרמי, הדבר הזה יחלוף בקרוב״.

כמו שזה נראה כרגע, באמת לא יהיו לי אירועים השנה בכלל (הארוע הכי קטן שלי זה ל-3,700 אנשים בקיסריה). מה שאומר שנשארתי ללא פרנסה ל-14 חודשים … ולא רק אני. בהפקות שלי פירנסתי אלפי משפחות- חברות הגברה, חברות אבטחה, חברות ניקיון ,חברות יחסי ציבור, מלונות, אמנים, חברות שירותים, חברות עיצוב, מתאמי הפקה, מפיקים טכניים מפיקים בפועל , עוזרי הפקה, מנהלי במות , מנהלי מתחמים, חברות הסעות, חברות מסכים, צלמים , אנשי וידאו , ברמנים, מהנדסים, תאורנים, בעלי אתרים, משטרת ישראל (שוטרים בשכר), מדא, כיבוי אש , בעלי בית, שירותי קייטרינג, חברות כרטיסים , מנהלי הצגה, גרפיקאים, בתי דפוס ועוד ועוד ועוד.

חשבתי שהמדינה במצב הזה תבין ותסייע. שביטוח לאומי יתמכו (הרי שילמתי להם מעל מיליון שקל מתחילת דרכי העסקית). בתמימות חשבתי גם מס הכנסה, ששילמתי כסף רב לאורך השנים- יחזירו משהו… אבל כלום. נאדה. פתאום זו בעיה שלך שבחרת להיות עצמאי ולפתוח חברה כדי לפרנס את משפחתך ועוד אלפי אנשים.

קיבלנו מהמדינה כמה אלפי שקלים בודדים. כסף שיספיק לשבוע שבועיים במקרה הטוב, כי מה לעשות, גם המחייה כאן לא זולה…

אנחנו וורקוהוליקס , לא החלטנו להיות פתאום בטלנים ולא לעבוד. המדינה גם לא אחראית לכך שיש פה מגיפה. אבל המדינה כן אחראית לדאוג לכלל אזרחיה בזמן כזה. אזרחים שבמשך שנים משלמים הרבה למדינה ותורמים לה במגוון דרכים. המדינה הזו, שבלעדינו לא היו לה כאן חיי תרבות תוססים, שכחה אותנו. הפכנו שקופים עבורה.

אז כן, אני כועס. ממש מממש כועס. ואני מאשים- את ראש הממשלה וכל חברי ממשלתו- באי לקיחת אחריות ובהשארת פצועים בשטח….

קטע וידאו מההפגנה (צילום איתמר ברנשטיין)