השנה כאמור הנוף בסצנה המוזיקלית בישראל נאלץ להתאים עצמו למגבלות בשל מגיפת נגיף הקורונה – לא עוד חגיגות בכיכרות ובפארקים, לא עוד תקציבי ענק ועתק עבור מופעי פריצה של חצי שעה לאמנים הגוררים לפני ואחרי תלונות מציבור משלמי המיסים העירוניים. את הבכורה השנה קטפו בלי להתאמץ כמעט ערוצי הטלוויזיה הרשמיים, במיוחד שני הערוצים המסחריים – קשת 12 ורשת 13.
ההימור של ערוץ רשת 13 על שני כוכבי הזמר הימתיכוניים אייל גולן ועומר אדם במופע משותף "מאירים את המדינה" עם חיזוקים של נסרין קדרי, מארינה מקסימיליאן ושלישיית הדאחקות מה קשור לא הביא את התוצאות, הרי בערוצים המסחריים המבחן הראשוני הוא מבחן ההכנסות והרייטינג.
בגילוי נאות אינני יודע כמה שילמו ברשת 13 לאמנים אבל לבטח יותר ממה שהיה משולם לזמרי וזמרות הגבעטרון או שורת אמנים מהדור השלישי ששנות המדינה חרוטות עמוק בקריירה שלהם.
הפקה גדולה ועשירה שגייסה גם את חיל הים לאירוע של ערוץ מסחרי הגיעה על פי פרסומים רק ל 12% אחוזי צפייה. זאת לעומת 20% אחוזי צפייה למשדר החגיגי המקביל של קשת 12 שם התארחו לצד ראש הממשלה והנשיא שורת זמרים ואמנים הכוללת את עברי לידר, איתי לוי, שירי מימון, משה פרץ, חנה לסלאו, מיקי קם, סטטיק ובן אל, יהורם גאון, אילנית, דודו אהרון, הראל סקעת, מרגי, גלי עטרי, ירדנה ארזי, עדן אלנה, עדן חסון.
שני הערוצים תקצבו את המשדרים שכללו גם תשלום לאמנים מתוך תקציב הפרסום ולא על חשבון משלם המסים.
ערוץ תאגיד השידור כאן נגרר די מאחור עם רייטינג שלא עבר את עשרת האחוזים בכלל המשדרים גם יחד…
התכנית החגיגית היחידה שאף שודרה במקביל בכל הערוצים הייתה טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, תכנית וטקס שהוקלטו מראש בשל מגבלות המרחק הציבורי ואיסור ההתקהלות וכמובן הייתה ללא קהל במתחם.
ברשת 13 עוד ניסו להוביל חגיגיות מה לקהל הצעיר עם פסטיבל טכנו שהפיקה חברת בלוסטון – לייב ניישן ישראל בשיתוף גופים מסחריים נוספים עם די ג'י ואמני דאנס תוצרת הארץ ביניהם ג'ניה טרסול, רד אקסס, גאי מנצור וקמילה, גיא גרבר, מגית קקון, ויני ויצ'י.
אף אחד מהערוצים הללו לא מצא לנכון להשאיר את התוכניות הללו של ערב החג למעט טקס המשואות ברשת לטובת אלו שלא הספיקו לצפות…
צריך לזכור כי בעידן הנוכחי ובעיצומו של עידן הקריוקי, מסיבות וירטואליות אינן באמת התשובה לכל תושב המעמיד מערכת קריוקי במרפסת או גג ביתו ומעלה את הווליום, לקראת חצות הטלויזיות ברחבי הארץ הבהבו בד"כ מול סלונים ריקים…
בימים אלו שרק בעלי האמצעים, הגופים המסחריים הגדולים והתמיכה המסיבית באמצעות תשדירי הפרסומות השיקול היחיד שנלקח בחשבון בניהול האמנותי מתרכז בהבאת אמנים הכי פופולאריים מבלי לשקול האם הם באמת מתאימים למעמד.
את החג עצמו עצבו מבחינה מוזיקלית שני משדרי רשת גדולים, רחוקים זה מזה בסגנון ובתקציב ההפקתי, מצד אחד רדיו לב המדינה בשיתוף ישראל היום בניצוחו של השדרן אליקו קיים שידור על פני מספר שעות עם שורה ארוכה של אמנים ימתיכוניים בסגנון שכבר קצר הצלחות סטייל טברנה עממית…
לעומתו סצנת האינדי התל אביבית ניסתה להרים פסטיבל משלה, הפעם לא מועדון בארבי, לא מועדון הבסקולה ולא שאר המתחמים המאולתרים כגון חצרות מפעלים נטושים או חוות בפריפריה שיארחו פסטיבל בן כמה שעות, גם פסטיבל אינדי נאלץ להתאים עצמו לאילוצי השעה ולא בכדי נקרא שמו בישראל פסטיבל אינדיזומזום…
במשך קרוב לשבע שעות ובהגשת חמישה מבכירי שדרני האינדי המקומיים התארחו באפליקציית הזום עשרות אמנים בהם צפו בלייב תוך יכולת להגיב מאות צופים שישבו ספונים בבתים, בחצרות ובגגות. כל אלו שילמו מראש סך סמלי של 30 שקל לכיסוי ההוצאות ותשלום לאמנים הרבים, לצד כל אלו הפסטיבל שודר גם בלייב בפייסבוק עם המלצה לתרום כמה מעות לטובת העניין, אין ספק שסצנת האינדי יודעת לתפעל עצמה גם בקטע של "מופעי כובע", נקווה עבור האמנים והמפיקים כי התווסף סכום מספיק כדי לכסות את ההוצאות. הרווח הגדול והאמנותי בפסטיבל הזה היה בעצם הצגת חומרים חדשים שחלק מהאמנים ניסה לראשונה על קהל הצופים…
