חדשות הסצנהמאמרים חמיםמוזיקה בצל מגיפת הקורונה

עולם המוזיקה – היום שאחרי

עם כל התהפוכות שעולם המוזיקה עבר בחמישים השנים האחרונות, המגיפה תהפוך את התקליט לחלוטין, בואו ללרלר..

כמה מהפכות ותמורות עבר עולם המוזיקה ברחבי העולם, מאז ימי התקליט, דרך הקלטות, מהפיכת התקליטור, המעבר לעולם הדיגיטלי והרשת, לא עמדה תעשייה המוזיקה, אחת מהתעשיות הגדולות בעולם כולו, בפני תהום כזו גדולה.

בעשרים השנים האחרונות אנחנו עדים לתמורה הכי גדולה בתעשיית המוזיקה, אם בשנות השבעים של המאה שעברה, ימי הפריחה של הרוק המתקדם, המשך המהפכה המוזיקלית של ימי הפרחים והלאה, הדגש בתעשייה היה יותר בכיוון יצירת תקליטים, אלבומי קונספט ובכלל, האנרגיה שהופנתה לתחום המופעים החיים הייתה בעצימות נמוכה, זה לא שלא היו הופעות, היו גם היו, הרי  שהתמורות בעשורים האחרונים הובילו לכך שהמוזיקה נגישה יותר, ברובה גם מבלי צורך לשלם עבור צריכתה בהאזנה או צפייה. עובדה שהכווינה את התעשייה בכללותה לתת דגש להופעות חיות, לסבבים בינלאומיים חוצי יבשות או לטורים מקומיים ברמה הארצית כמקור להכנסה כספית.

תעשייה שלמה התפתחה מסביב לעולם המופעים, חשבו כמה בעלי מקצוע ועובדים בכלל נדרשים כדי לתפעל את הסצנה הזו – החל מנקודת השיווק, הקידום, המכירה ויחסי הציבור, עובר לתפעול המקומות בהם מתקיימים המופעים, אם באולמות ומועדונים כדרך קבע ועד פארקים וארנות ענק המוסבים באופן חד פעמי לאירוע מסויים. תעשייה שלמה הניזונה מהתחום – הגברה, תאורה, הקמת במות, סדרנות ואבטחה, מכירת כרטיסים, רק בקנה המידה המקומי בארץ מדובר בעשרות אלפי אנשים במעגל הקרוב המתפרנסים מתחום המופעים שלא לדבר על המעגל החיצונים המגיע למאות אלפים.

פרסומת

כמי שעסק בעבר בתחום האבטחה והסדר הציבורי במסגרת הופעות בפארקים ובמתחמים גדולים הייתי עד באופן אישי לסדרי הגודל הנדרשים בתחום – מהמעגל החיצוני ביותר של סדרנות, אבטחה,  תעבורה, הקמת המתחמים, מאות אנשים בשלל התחומים אשר כצופה בודד אתה לא באמת שם לב אליהם, אולם כולם מתפרנסים מעצם העובדה שעד לפני חודש הציבור הרחב היה צורך את סעיף התרבות שלו במוזיקה גם בהופעות ולא רק בהאזנה חופשית.

ואכן המגיפה שברה שבר אדיר, הכל עצר מלכת, אם בימים הראשונים עוד ניסו להתקמבן ולחשב איך אפשר להחזיק את הראש מעל המים בצורה קאמרית יותר, מהר מאוד הבינה התעשייה כי הסיפור של הופעות פתוחות לקהל הגיעו כעת להפסקה שאיש אינו יודע עדיין מתי תסתיים.

אמנים חייבים קשר עם הקהל, לאו דווקא קשר ישיר ובלתי אמצעי כלחיצת יד או סלפי תוך כדי הופעה, לאו דווקא ברכישת אלבומים או שירים, האזנה ברשת וכיוב'. אלא בעצם הידיעה שהם רצויים ונאהבים ומוערכים, אחרת הרי מה הטעם בכל האמנות שלהם אם אין לה פידבק?!…

פרסומת

הפתרונות שצצו בשבועות האחרונים הם סוג של פלסטר על רגל שבורה, אין ספק כי ההתגייסות של גופים כלכליים לממן את התעשייה החדשה המתפתחת – שידורי הופעות ברשת, תעשייה שכבר עבדה בימים שלפני המגיפה אך לא בפול גז כפי שזה בא לידי ביטוי כעת, מהווה סוג של ניסיון סיוע. נכון שיש כאן דו קיום בין ההמון הספון בביתו וצמא לריגושים ובין האמנים שחלקם, לפחות "הבכירים", "הפופולאריים" שביניהם מצליחים באמצעות משרדי ההפקה שעומדים מאחוריהם לסגור הופעות אינטרנטיות, אולם אין זה  הפיתרון האמיתי, מדובר בשכר שהוא די סמלי ובהתחשב שגם האמן הכי מבוקש ומבלי לנקוב בשמות, יכול להופיע מספר מוגבל של הופעות עד שכבר לא יהווה "מוביל טראפיק" לאתר המארח את המופע. לא על כך הפרנסה ולבטח שלא לזמן ארוך, עד כמה שהחברות הגדולות יכולות לתקצב שידורים חיים עדיין הסכום המוקצב לכל מופע הוא בעצם סמלי, צריך להביא בחשבון שמעבר לאמן ישנם נגנים, אנשי צוות – תאורה, הגברה, הקמה, תיאום וניהול שגם הם לא אמורים להתנדב ובסופו של דבר העוגה נותרת באותו גודל…

אז יש חמצן?

אוויר לנשימה, כן מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שדרך התנהגותו הכלכלית הייתה נבונה והוא הצליח לחסוך ולאגור ליום שחור ישאר עם הראש מעל המים כי ההוצאות לא מסתיימות עם הסגר. אולם לא כל האמנים הנם ברי מזל או כאלה עסוקים שיש להם את מנת האוויר והחמצן הכלכלי.

חלק גדול מהאמנים המתפרנסים ממוזיקה ומהופעות מרוויח את כספו ברמות נמוכות ומאוד ממוצעות למקובל כשכר הממוצע במשק פלוס מינוס, אלו שכעת צריכים גם להיאבק על צוואר הבקבוק השידורי לא בטוח שיכולים להשתחל ולשרוד את התקופה, רבים מהם גם בשגרה מתפרנסים מעבודות נוספות שלאו דווקא קשורות לתחום המוזיקה, לא כולם מורים לפיתוח קול, נגינה בגיטרה או מרצים להפקה מוזיקלית, אני באופן אישי מכיר לא מעט מוזיקאים שמתפרנסים ממלצרות או טבחות, משליחויות או עבודות יזומות או זמניות כאלו ואחרות. המצב קשה במיוחד בסצנה העצמאית, אותם אמנים שאין מאחוריהם לייבלים גדולים או חברות בוקינג והפקה שיכולות להמשיך ולדאוג להם על בסיס חודשי על פי חוזים. מה יהיה איתם?…

ומה יקרה ביום שאחרי?

או אז יהיה צורך להתניע את כל גלגלי התעשייה הענקית הזו מחדש, וזה כבר חתיכת סיפור, לפני מספר שנים הזדמן לי לשוחח עם שוקי וייס, אחד מבעלי משרדי ההפקה הגדולים בארץ המתעסקים במיוחד בהבאת אמנים מחו"ל להופעות בארץ, ועד היום מהדהדים באוזני דבריו על כך שתחום הבוקינג מצריך בתכלס ללמוד כתואר אקדמאי, שמדובר בתורה שלמה, על כך שכל מופע חו"ל בארץ הוא למעשה סיומו של תהליך שהחל את ההתנעה שלו שנתיים מראש. אז קחו את התובנות הללו ותנסו לחשוב ולחשב כמה זמן יקח לשקם את כל סבבי ההופעות הבינלאומיות, ואיזו תגובת שרשרת תצטרך להרים עצמה מהרצפה, תאריכים, תיאומים, הזזות, שינויים, מכירות, שיווקים, קידומים, המון המון מילים שמאחוריהם פעילות מאומצת ולא קלה כדי להגיע לרגע בו המוני עמישראל יגיעו לפארק הירקון או לארנות האחרות גדולות כקטנות, לא רק בתחום המופעים הבינלאומיים, גם בתחום המופעים המקומיים, כאשר גוף כמו רשת זאפה, החולשת על נתח עצום משק המופעים בארץ תכניס להילוך במטרה להחזיר המצב לקדמותו, למצב בו מידי ערב מתקיימות הופעות במקביל בשלל המועדונים, לא רק הם, כל הארנות, האולמות והמועדונים אשר יצטרכו להתחיל לסדר את לוח השנה מול כל האמנים שיבקשו לחזור ומהר להופעות.

ומה יהיה על שוק הצרכנים, הצופים, הקהל, אחרי שקרוב למליון אנשים נאלצו לצאת לחופשה ללא תשלום, לפיטורין מלאים או לירידה דרסטית בסך הסכום החודשי שיש ברשותם כדי להתקיים בשגרה, עד שתהליך מקביל של השתקמות וחזרה לשגרה יתרחש בשוק הרחב, בתעשייה, במקומות עבודה, אמנות ובידור הם תמיד בגדר מותרות ולא צריכה מחוייבת המציאות, יקח זמן רב עד שהשגרה כפי שהכרנו אותה עד סוף שנת 2019 תחזור בחזרה…

אכן תמונת המצב בעולם המוזיקה לא מתהדרת בצבעי פסטל ורדים ותכולים כעת, המצב מבחינה ויזואלית מאוד כהה עד שחור משחור, אינני מתכוון לראות שחורות, אולם עם הרמת המבט לעבר הקיץ הממשמש ובא אינני רואה את קרן האור עדיין…

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close