נפגשנו שם כולם בליל יום שלישי בתיאטרון תמונע, כל אותם מעריצי טום וויטס ששמעו שלכבוד יום ההולדת שלו מתקיימת הופעת מחווה חגיגית, וביננו לא צריך סיבה מיוחדת למשוך אותנו לערב המוקדש לאומן שאנחנו כל כך כל כך אוהבים.
את הערב הזה יזמה וניהלה אומנותית המוזיקאית מירב הלינגר בשיתוף תיאטרון תמונע והצוללת הצהובה הירושלמית (שמופע נוסף מתקיים שם ב-25.12), השתתפו: שירה ז' כרמל, מיקי שביב, סיון טלמור, עידן אלתרמן, ניר שלמה, מירב הלינגר, יונתן בלומנפלד, Nomke, אדם בן אמיתי, רות דנון, גדי רונן, שר ניב, RaNi, גדי פטר, איליי צ'סטר, שרה ווינברג ורוני ווגנר.
אני בטוח שכל אחד שהיה שם בערב זוכר את הרגע הזה בזמן שבו הוא גילה את טום וויטס, שלי התחיל כמו הרבה רגעים אחרים בבהייה בקיר הקסטות של חנות המוזיקה השכונתית, 1992 ואני בשנתי הראשונה בתיכון עם צימאון עצום למוזיקה חדשה ורצוי כזו שבועטת, עטיפה אחת משכה את תשומת ליבי, פרצוף צועק בלבן מתוך רקע כחול כהה וכתוביות חרוטות בזעם – "Bone machine", ארבע עשר שקלים והקלטת שלי. שבוע אחר כך אותה קלטת כבר החלה לצבור את גרגרי האבק הראשונים. כן, זה לא אלבום שאפשר לשמוע אותו בקלות, וכנראה שהייתי צעיר מדי בשביל להבין מה קורה שם בין בליל הרעשים. אל טום וויטס חזרתי רק כמה שנים אחר כך שכבר התגייסתי לצבא והאלבום Rain dogs הגיע אל אוזניי, עם הצליל הראשון התמכרתי לנצח. כן, אני לא מגזים, יש משהו קסום וכריזמתי במוזיקה של טום וויטס שמושכת אותך פנימה, אל רגע אחר בזמן ובמקום, אז פתאום אתה שם, אם זה במועדון ג'אז קובני עם עגלה וסוס או אולי זה במסע רכבת לילי שמסתיים בפאב סיגריות אפלולי.
את הערב שלנו פתחנו עם שירה ז' כרמל המוכרת לנו מהטריו הווקאלי "האחיות לוז", שהיא מלווה בגדי פטר על התופים ועם בחירה מצוינת בשיר-סיפור "Pasties and a G-String" יציאה ייחודית מהאלבום "Small change" מ-1976, ג'אז מעורבב בצורה ראשונית של מה שכמה שנים אחר כך יקרא "ראפ". את שירה אנחנו נפגוש שוב בהמשך הערב שהיא מקריאה לנו ראיון מפולפל שערך טום וויטס עם עצמו כחלק מספרון שיצא לכבוד סיבוב ההופעות האירופאי של וויטס לפני כעשור.
מלבד המונולוגים של שירה ז' כרמל קיבלנו גם את יונתן בלומנפלד הפעם לא מאחורי הפסנתר או עם הגיטרה, אלא בשלושה קטעי ספוקן וורד כהקבלה לטום וויטס עצמו ולמונולוגים החבויים בין שירי האלבום ובהופעות.
הפסנתר העומד (מה שאנחנו מכנים בעברית "לא פסנתר כנף") הוא אחד הכלים המרכזיים ביצירתו של טום וויטס ובעיקר מאופיין בתקופה הראשונה ליצירתו, זו שמכונה "The Asylum years" על שם חברת התקליטים שבה הוקלטו ששת אלבומי האולפן הראשונים של בין השנים 1973-1980.
השירים בתקופה זו אופיינו בגוון ג'אז-בלוז כיאה לאווירת הפאב האמריקאי האפלולי וסמיך העשן, הערב היו אלו גדי רונן, עידן אלתרמן ומירב הלינגר שהחליפו את טום וויטס על הפסנתר, גדי רונן עם הוואלס "You're innocent when you're dream" (שאמנם הקולט אחרי שנות Asylum אבל דומה בתפיסתו להן), עידן אלתרמן ו-"Shiver me timbers" בביצוע חינני האופייני לו ("ביקשו ממני מראש להגיד גם כמה מילים, לא סתם פתחתי במונולוג") ומירב הלינגר שבחרה בפסנתר כדי לבצע את השיר Grapefruit moon"" מאלבומו הראשון של וויטס "Closing time" שהיא מלווה באיליי צ'סטר על הצ'לו כתחליף ראוי לשלישיית המיתר המקורית.
עידן אלתרמן – Shiver me timbers
את שנות ה-Asylum נשמע עוד הערב גם אצל שני מבצעים נוספים, הראשון גדי פטר, שבדרך כלל אנו רגילים לראות אותו בעמדת התופים והפעם מלווה בגיטרה חשמלית וגרסה אינטימית לשיר "Virginia Avenue". הגיטרה הייתה גם הכלי שבה בחר מיקי שביב (מלהקת טנגו המיתולוגית) בשילוב של שני שירים "Jersey girl" ו- "Somewhere" לתוך קטע אחד המתקרב ככל שניתן לטום וויטס במקצבו ואף בחספוס הקולי של מיקי שביב עצמו.
התקופה המוזיקלית השנייה של טום וויטס מאופיינת בעשור מוזיקלי מגוון תחת חברת התקליטים Island records ובהתאם ידועה כ-"The Island years", ראשיתה עם האלבום מ-1983 – SwordFishTrombone וסיומה ב-1993 אחרי חמישה אלבומי מופת. הפאב האפלולי שהיה זירת ההתרחשות המרכזית של התקופה הקודמת ננטש אל עבר המרחבים העצומים של ארה"ב וסביבתה. האלבומים הכילו את מיטב סיפורי העם שרקם טום וויטס, לכל שיר אווירה משלו, ריח ייחודי וזיכרון נוסטלגי. הלחנים הופשטו לרצף אקורדים בסיסי כיאה למוזיקת העם (הפולק) ואליהם חוברו מילים מתוחכמות המשתמשות לא פעם בסלנג מקומי של תקופת ומקום נושא השיר.
העשור המוזיקלי הזה הוא גם קרקע פורייה בשביל אומני הערב לקחת את העיבודים המיוחדים של וויטס אל מקומות אישיים ומקוריים יותר וכך שמענו את Temptation בעיבוד אלקטרו-מינימל ייחודי של RaNi, טריו מוזיקלי של אקורדיון-צ'לו-קלידים של רות דנון ביחד עם איליי צ'סטר ורוני ווגנר בביצוע רגיש לשיר "Time" וגרסה מיוחדת לא פחות לשיר האפל "Clap hands" בביצוע קצבי של שר ניב ומירב הלינגר על הקולות מלוות בגאונות פשוטה בידי גדי פטר על התופים וניר שלמה בפסנתר.
RaNi – Temptation
מירב הלינגר, שר ניב, ניר שלמה וגדי פטר – Clap hands
מאותו עשור גם שמענו שני שירים שתרגמה איה קורן לעברית, הראשון "Falling down" המקאברי אותו ביצע אדם בן אמיתי ואחריו "Tango till they're sore" אליו הצטרפה סיון טלמור בדואט ייחודי שלקח את תוכן השיר צעד נוסף.
אדם בן אמיתי וסיון טלמור – Tango till they're sore
התקופה השלישית בקריירה המוזיקלית היא זו תחת חברת התקליטים Anti, ראשיתה באלבום "Mule variations" מ-1999 וסופה (נכון לעכשיו) באלבום האחרון של וויטס "Bad as me" מ-2011, זו תקופה בה מעורבבים זה לצד זה שירי פולק אמריקאים לצד רוק מחוספס ואקספרימנטלי, בערב המחווה שלנו היו אלו שר ניב מלווה בשרה ווינברג על הקונטרבס ואיליי צ'סטר על הצ'לו בשיר הפולק של וויטס "low side of the road" וניר שלמה באינטרפרטציה שלו לשיר המחוספס של וויטס "Trampled rose" בליווי גיטרה חשמלית משוכפלת שיצרה סאונד ייחודי ומרשים.
שתי פנינים נוספות מאותה תקופה קיבלנו עם שתי בלדות בביצועים נשיים, הראשון – "Green Grass" האהוב מאוד שבגרסת טום וויטס הוא שיר פולק מחוספס והערב זכה כאן לעדנה חדשה עם נועם סדן הלא היא נומְקֵה בביצוע אינטימי ורגיש והשני, איתו חתמנו את הערב "Take it with me" ועם סיון טלמור בביצוע מופלא לא פחות. (נכון להגיד שתמיד עדיף לשמוע את טום וויטס בגירסת המקור אבל בינינו.. לעיתים מגע נשי וצלול זה כל מה שחסר לשירים).
Nomke – Green Grass
סיון טלמור – Take it with me
אחרי כמעט שעתיים סגרנו את הערב הייחודי הזה, הבחירה המוזיקלית המוצלחת לקחה אותנו במסע מוזיקלי מגוון שראשיתו אי שם בתחילת שנות השבעים בפאב ג'אז מעושן וסופו ארבעים שנים אחר כך במרחבים הירוקים של אמריקה, כצפוי עם ערב מחווה שכזה כל כך הרבה שירים טובים נשארו מחוץ לבמה אבל זה לא מפתיע לזמר שכל מעריץ יוכל למנות לפחות 50 שירים שהוא אוהב במיוחד.
ב-25.12 יתקיים מופע המחווה השני, הפעם בצוללת הצהובה בירושלים. לינק לפרטים ולכרטיסים כאן
לצפייה באלבום התמונות המלא מהמופע לחצו כאן
