עילת המופע – לחגוג יובל שנים לזמרת הבלגית לארה פביאן ולציין 25 שנות פעילות על הבמה, עד כאן זה נשמע חגיגי מאוד וקורץ. המחשבות נדדו ישר לערימות של שוקולד בלגי משובח ורקמות תחרה בלגיות משובחות, אלו לפחות הזיכרונות שאנו נוצרים לצד שלל המסעדות בבריסל, המטרופולין הבינלאומי לתככים ומזימות…
בפועל, במוצאי שבת, היכל הספורט על שם חברת מנורה מבטחים ביד אליהו, המה בקהל שרובו נחלק לשניים – החלק העיקרי כלל פרנקופילים, כאלו שהשפה השגורה בפיהם היא הצרפתית המתגלגלת, מנגד המה האולם בקהל מיוצאי מדינות חבר העמים, קהל שמכור ומכבד את הזמרת הבלגית שבכלל נשואה ליהודי ומכאן הביקור בארץ בא בטוב ואין זו הפעם הראשונה שלה כאן…
את המופע שהתקיים אמש בהיכל התל אביבי ליווה נגן יחיד שעבד על קלידים ולהערכתי גם על מחשב שנתן פלייבק תזמורתי, גם הרכב של שלוש זמרות ליווי הצטרף אל לארה מיד עם תחילת המופע וכמעט ולא מש מהבמה.
תראו, ללארה יש שירים טובים, אחד אחד, להיטים בינלאומיים, רובם בשפה הצרפתית, חלקם הגדול ממש מתחילת הקריירה באמצע שנות התשעים – Je Suis Malade, Je T'Aime , Adagio ועוד. מדובר בלהיטי זהב ומעבר לכך ששברו שיאים במצעדים עוד לפני שהאינטרנט היה זירת ההשמעות, הבעיה היחידה במופע הנוכחי הייתה, הואיל והוא התקיים בסימן חגיגת וציון יובל וחצי יובל, הזמן הרב בין שיר לשיר שלארה דיברה ודיברה עם הקהל ואל הקהל, מספרת על השיר ההוא והשיר הזה, אני מבין שזה לא היה פשוט, לבחור לערב אחד מתוך שלל של עשרות להיטים את השירים שהכי ייצגו את המסלול שלארה עשתה בעשרים וחמש השנים האחרונות ועוד לפני כן מאז פרצה לתודעה במסגרת האירוויזיון כנציגת לוקסמבורג, היא מן הסתם ביקשה לבצע את ההיי לייט או את השירים המשמעותיים גם במסלול חייה האישיים לצד המקצועיים. אבל לטעמי, באיזשהו שלב הפלואו של המופע, אשר החל טוב בשלבי הפתיחה, הלך ונמוג אט אט כאשר לארה התעכבה בין שיר לשיר לכלול סיפורי חיים ביניהם, לא לכך פיללנו… זה היה טוב ומתאים אולי לתכנית טלוויזיונית אפילו עם מראיין או מראיינת כך בין שיר ולשיר אבל לא למופע שאמור לזרום ולהרים את הקהל לשיאי רגש, אבל ולמרות הכל לארה פביאן עדיין בשיא כוחה כזמרת ופרפומרית מבצעת, הפופ האירופאי הקלאסי והמעודן שלה עדיין מחזיק טוב.
קטעי וידאו מהמופע, צילום שילי אראל
.
