פס קול שבועי

להקת המי – מי

להקת המי או כפי שהם אומרים The Who משיקה אלבום חדש עם השם יוצא הדופן – Who, הזדמנות לחגוג ולחפור.

האמת שכאן באתר לא נוגעים באלבומים של אמנים מחו"ל אבל הפעם זו הזדמנות טובה לעשות סיפתח, במיוחד לכבוד האלבום החדש של להקת המי, מנחם עולש היקר, מקווה שהכתבה הזו תגיע אליך גם…

כבר עברו בדיוק 55 שנים מאז שחברי להקת The Who השיקו את אלבום הבכורה שלהם – My Generation ויותר מ- 13 שנים מאז הם השיקו את אלבומם האחרון – Endless Wire. השבוע יצא לאור האלבום החדש של הלהקה, או יותר נכון ממי שנותר ממנה – הזמר בעל רעמת התלתלים הבלונדינית בעבר וכיום פשוט בחור מבוגר ומצודד – רוג'ר דאלטרי, הגיטריסט והיוצר המוכר במיוחד בזכות תנועת הסיבוב המדהימה על צוואר הגיטרה החשמלית שלו – פיט טאונסנד.

רוג'ר ופיט, המוכרים ברחבי העולם במיוחד בזכות אופרת הרוק המיתולוגית "טומי" שאף הופקה כסרט קולנוע אותו באופן אישי ראיתי מעל מאה פעמים, חמישים מהן לפחות בזמן שירותי הצבאי כאשר העותק של גלגל הפילם היה מוסלק מתחת למיטתי ביחידה בה שרתתי לחוף הים הקסום בשארם א שייח, הם אבות המזון בעצם של הרוקנ'רול הבריטי, שני הבחורים שצמחו בעיירת הפועלים האפרורית צ'יסוויק במחוז לונדון, אנגליה, הובילו את ההרכב מאז שנות השישים המוקדמות דרך המסע הארוך מלהיטי רוקנ'רול ורית'םנבלוז בסיסיים וקצביים, דרך יצירות מורכבות ומתקדמות השזורות בנרטיב מרתק הן באופרה "טומי" והן באחותה הצעירה יותר "קואדרופיניה", עובר לקריירה עצמאית בהמשך ושוב חזרה לפעילות המשותפת במסגרת ההרכב גם אם הן נותרו רק שניהם מההרכב המקורי באשר המתופף המיתולוגי של להקת המי קית' מון הלך לעולמו לפני כמה עשרות שנים בגיל 32 אחרי בליעת ים של כדורים, בעוד נגן הבס ג'ון אנטוויסטל הלך לעולמו במהלך סבב הופעות בשנת 2002 כתוצאה מהתקף לב בשל שימוש בסמים.

פרסומת

אבל למה להלאות את הקוראים בסיפורי בלהות, אנסה להתנסח ביתר קלילות – מעבר לשתי האופרות הבאמת אדירות ומרתקות מכל פן, סיפורי ומוזיקלי, יצרו חברי להקת המי אלבומים נוספים שאף הם בעצם סוג של מאסטרפיס בתחום הרוקנ'רול הקלאסי, ביניהם האלבום האגדי – Who's Next המוגדר כיצירה הכי טובה שלהם, The Who by Numbers וכמובן האלבום Who Are You ‏אשר היה האלבום האחרון בו קית' מון נטל חלק לפני שנפרד מהעולם.

קראו גם:  אסתר רדא – חסד

ובתכלס, האלבום החדש – Who שיצא בסוף השבוע האחרון, הוא השניים עשר למניינם, של אלבומי האולפן, כולל 11 שירים, והנו מעין חממה נסיונית של צמד יוצרים וותיקים ומנוסים שיכולים בימים אלו להשתעשע מחוץ לקופסא ולנסות את מזלם ביצירה בלתי שגרתית לצד שימורו של הקו המוזיקלי שאפיין את שירי הלהקה תמיד.

אל הצמד הוותיק מצטרפים באלבום המתופף זאק סטארסקי, בנו של סר רינגו סטאר מהביטלס אשר כבר ניגן עם ההרכב בעבר, נגן הבס פינו פאלאדינו בן ה- 62 שכבר עבר קילומטראז'ים רבים בעולם המוזיקה והוא בעצם סוגר כאן את הרביעיה הקלאסית של זמר גיטרה בס ותופים.

פרסומת

אחרי סשני ההקלטות שנערכו הן בלונדון והן בלוס אנג'לס, ערכו טאונסנד יחד עם המפיק סארדי ודייב ארינגה את הקטעים בהפקה הדוקה לכדי אלבום שלם.

קראו גם:  ארץ עיר חי צומח דומם, רוקפור החדש

על עטיפת האלבום המאוד צבעונית אחראי סיר פיטר בלייק שלו הכרות עם להקת המי עוד מתחילת שנות השישים וכבר חתם על עיצוב עטיפת אלבומם – Face Dances שיצא בשנת 1981.

האלבום איננו אלבום קונספט והתכנים של השירים עוסקים במגוון נושאים החל מגלגול נשמות, רוחניות ועד שריפה במגדל.

אל האלבום צרפו דאלרטי וטאונסנד עוד שני שירים ישנים משנת 1966, שלא שובצו עד כה ב"אריכי נגן" – Got Nothing To Prove ו-Sand. השיר הראשון מופיע בגרסת הדלוקס של הדיסק והשני במהדורה המשולשת והצבעונית של התקליט. גרסת הדלוקס של הדיסק כוללת גם את This Gun Will Misfire ו-Danny & His Ponies – שני שירים אותם הקליט ושר פיט טאונסנד עצמו במהלך הקלטות האלבום.

קראו גם:  טונה אינסטרומנטלי

לאחרונה הכריזו חברי הלהקה על יציאה לסבב הופעות בטייטל “Moving On! Tour” ממנו משתמע כי הם עדיין רצים הלאה וקדימה,  סבב ההופעות יחל במרץ 2020 ברחבי אנגליה ובמהלך חודש מאי הם יעשו גם את הקולוסאום במלון הקיסר בלאס ווגאס, ארצות הברית, אני ואתם יכולים רק להתפלל חזק שימצא המפיק הנכון שיסגור איתם קפיצה של יממה לארץ הקודש, אאאמן!!!

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close