הבלקן פינת כיכר ספרא
גוראן ברגוביץ' ותזמורת "החתונות והלוויות" קיימו הופעה בכיכר ספרא, ירושלים, ביום חמישי, 11 ליולי. שי שיר וטלי ספיר עלו לרגל לירושלים במיוחד לכבוד החגיגה הבלקנית.
הוא אגדת המוזיקה הבלקנית. נולד לפני כמעט 70 שנה ביוגוסלביה, חצי סרבי חצי קרואטי. את דרכו החל גורן ברגוביץ' בכלל בלהקת רוק כבד. בשנות השבעים והשמונים היה פעיל עם להקתו "כפתור לבן" שמנתה את כל הקבוצות האתניות בסרביה- מוסלמים, קרואטים וסרבים וזוהי בעצם תמצית המוזיקה הבלקנית, מפגש בין תרבויות אתניות שונות ומכאן ייחודה. כאשר אמיר קוסטריצה ביקש ממנו לחבר את פס קול הסרט "שעת הצוענים" קיבל גם הכרה בין לאומית וכנראה, שגם המוזיקה הבלקנית פרצה גבולות בעקבותיו. הוא השפיע על רבים, משאנטל ועד לבלקן ביט בוקס שלנו ששאבו השראה מכלי הנשיפה והקצב הלא נורמאלי הזה.
הוא הגיע להופעה חד פעמית בכיכר ספרא בירושלים. הכיכר הכילה אלפי כיסאות, 3,300 במספר, כולם מלאים, ובצידי המושבים עוד עשרות או מאות של אנשים שעמדו ולאחר מכן השתוללו בריקודים.
הלהקה הגיעה בתהלוכה מתוך הקהל, צלילי הבריטון והחצוצרות הלכו והתקרבו מכל השבילים שבין הכיסאות, עד שהגיעו כולם והתמקמו על הבמה, כולם לבושים בחליפות שחור לבן וגורן ברגוביץ אחד שהתהדר בחליפה לבנה. על הבמה בלבוש צועני מסורתי וזרים על ראשן זמרות ליווי בולגריות, לא כל כך צעירות ולא בדיוק דוגמניות שער, אבל מאוד אותנטיות.
כבר מהצליל הראשון מתחילה המסיבה על הבמה. חגיגה של צבעים, של צלילים, של קצב. כלי הנשיפה רועמים לצד קולן הגבוה והממכר של הזמרות הצועניות ולכולם מכתיב את הקצב תוף בס ענק. ברגוביץ' עצמו מנגן על גיטרה חשמלית קומפקטית, גיטרת נדודים, כיאה לצועני אמיתי. הם שרים בערבית, ספרדית, אנגלית, רוסית ואפילו שיר אחד בעברית "מזל טוב" שכתב עבור ריף כהן לאלבומו החדש. באותו אלבום יש שיתוף פעולה עם ישראלי נוסף, אסף אבידן ובכלל, ברגוביץ' אוהב את ישראל וביקר פה כבר מספר פעמים בעבר, כנראה שהחיבור למלחמות ולשמחות מזכיר לו את הבית. הוא מספר סיפור לקהל על כתבת CNN ששמעה על יהודי אחד שבמשך שנים, פוקד יום יום את הכותל המערבי ומתפלל. יום אחד חיכתה לו שיסיים את התפילה ופנתה אליו. היא שאלה אותו אם כל יום הוא מגיע לכותל, ענה שיום יום כבר 60 שנה. היא שאלה "ומה אתה מבקש כל יום?" ענה "שיגמרו המלחמות כדי שילדנו יחיו בשלום". היא שאלה "וזה עובד?" ענה "אני מרגיש שאני מדבר אל הקיר!".
הקצב עולה ועולה כל הזמן, שיר אחד מתחיל ב"תן גז" והתופים נענים לבקשה. ברור שמדובר פה על אירוע של פעם בעשור, אולי אפילו פעם בחיים, כזה שהיה שווה לעשות עבורו את הדרך הדביקה והפקוקה, ביום הכי חם בשנה, מתל אביב לירושלים. גם הקהל נסחף וברור שמי שנשאר אדיש לקצב הזה, כנראה אינו בר דופק.
