דיווח מהשטח

תזמורת המהפכה בסופעונה

הקונצרט של תזמורת המהפכה במשכן לאומנויות הבמה – RE:PLAY, ליל חמישי, 20.06.2019. מבקר הבית אדר אבישר מדבר על המופע ומסכם עונה מצויינת. צילום ווידאו – לאה אבישר.

פרדי במהפכה. צילום לאה אבישר
פרדי במהפכה. צילום לאה אבישר

זוהר שרון ורועי אופנהיימר, האבא והאבא של "תזמורת המהפכה" סגרו בשבוע שעבר עונה מאד מאד מוצלחת של קונצרטים בנמל הבית – המשכן לאומנויות הבמה.

דומה שצמד המוסיקאים האלו לקחו את החלום של כל מוסיקאי, להפוך את מנגנון היצירה שלו לסדנה שבה הוא מוציא אל הפועל את הפנטזיות הכי מוטרפות שלו, למציאות. השניים עושים זאת הכי רחוק, הכי אקסצנטרי והכי מפואר שניתן להגיע, וזאת מבלי כמעט להיכנע ללחצי טעם הקהל והמיינסטרים.

במידה כזו או אחרת השניים מזכירים לי לא מעט את פראנק זאפא, שהחל עם הגאוניות שלו והלך עד הסוף – בין אם בחדשנות בתחום הקלאסי (בדמותה של היצירה YELLOW SHARK או השילובים בין רוק לקלאסי ב 200 מוטלים וכל סדרת "המוסך של ג'ו".

הפרוייקטים של זוהר את אופנהיימר התחלקו העונה בין שני ערוצים מרכזיים – קונצרטים ייחודיים שעסקו בפילוסופיות האומנותיות של השניים, ונתיב של אירוח אומנים אורחים כ"חצר האחורית", ברי סחרוף ועוד, ואינוס החומרים המקוריים שלהם לדפוסים של "תזמורת המהפכה".

מהפכה. צילום לאה אבישר
מהפכה. צילום לאה אבישר

לזוהר שרון, אולי אחד המוסיקאים הנועזים והמוכשרים שגדלו כאן, יש קו מנחה מאד ברור מבחינה מוסיקלית – הוא משתמש ב"מהפכה" כבכלי נגינה המבטא את תשוקותיו, מחשבותיו ושאיפותיו להגיע למקומות שמעט מאד מוסיקאים נגעו בהם.

הוא אינו בוחל במעברים טונאליים בלתי אפשריים, בחילופי מקצבים מוטרפים, ולפעמים ביצירה מכוונת של דיס-הארמוניה טונאלית היוצרת לעיתים חוסר נוחות אצל "הקהל הרגיל".

היתרון של שרון, כמעבד וכיוצר, שהוא יודע באופן מדוייק לחזור ל"נעים ולמוכר". יודע מתי לרסן את הסולמות הכרומאטיים ולהשכין שלום, בסופו של דבר, בין סקציית כלי הנשיפה וסקציית המיתרים, שלרוב נמצאים במאבקי טיטאנים על ההגמוניה של הנראטיב המוסיקלי.

באם להיות כנים, אני, באופן אישי, מעדיף את "המהפכה" בכובע הייחודי ולא כתזמורת ליווי. להוציא את השילוב המהמם עם "החצר האחורית", לא תמיד ההתפשרויות שעשתה "המהפכה" עם הסגנונות המוסיקליים של אומנים כברי סחרוף, וההתפשרות שסחרוף ורע מוכיח נאלצו לעשות הביאה לתוצאה מוגמרת משביעת רצון.

יחד עם זאת, ערבים כ"המהפכה בסרט", שבה ליוותה התזמורת סרטי אנימציה ביצירות שנכתבו במרביתן על ידי מוסיקאים ישראלים, "לנוע בלי לזוז" שהמהווה לדעתי את הדובדבן שבקצפת, ו-RE:PLAY נכנסו לפנתיאון כאבני דרך בנוף התרבות והמוסיקה הישראלית.

המהפכה של מרווין גיי. צילום לאה אבישר
המהפכה של מרווין גיי. צילום לאה אבישר

שרון את אופנהיימר לא לבד, ולמרות שכל תו מעובד וכתוב על ידי שרון הפרקציוניסט, העובדה שמאחוריו עומדת חבורת מוסיקאים וירטואוזים, מאפשרת לו לשייט בגבהים עצומים עם המייזמים המוסיקליים שלו.

ודווקא בערב שהתקיים ביום חמישי האחרון, במרכז לאומנויות הבמה, הוירטואוזיות, היכולות האישיות של המוסיקאים נתנו את הטון והפנו זרקור לפרטים המרכיבים את הפנומן הזה שנקרא תזמורת המהפכה.

הקהל המצויין שגדש במשך העונה את ההיכל בסדרת הקונצרטים נחשף פתאום לוירטואוזיות של החצוצרן איתמר בן יקיר, בסקציית סולו מרהיבה השמורה רק לכוכבי על כאבישי כהן או… מיילס דייויס. נחשף לוירטואוזיות של גיורי פוליטי בנגינה על כלי ההקשה, לשלמות ולקוהרנטיות של הצ'לניות תמי ווטרמן ויעל שפירא (שמנגנת ממש כמו ג'אקלין דה פרה).

פתאום הקהל הזיל ריר לנוכח הסולו המושלם של החלילנית הגר שחל, המיתרים של דני תנחלסון, אוריאן צייג והגר מעוז. שלא לדבר על עבודת הבאס של גיל גולדין המופלא (היית חסר בקונצרט של ברי סחרוף) , סולו קרן היער של שחר זיו ונגינת הנבל הדומיננטית והמדוייקת של עדה רגימוב.

למרות שקברניטי "המהפכה", תופסים את התזמורת "ככלי נגינה ולא כז׳אנר". הפעם אפשרו שרון והקומפוזיטורים של הקטעים השונים מרחב פעולה אינדבידואליסטי שהביא לידי ביטוי את היכולת של הסולנים השונים.

לוצ'יאנו, מהפכן. צילום לאה אבישר
לוצ'יאנו, מהפכן. צילום לאה אבישר

בביקורות הקודמות תמיד התייחסתי לקוהרנטיות בין הסקציות השונות בתזמורת, לעובדה שהנגנים מביאים את המוצר המוגמר לידי קונגלומראט אחיד ומרשים מבחינה מוסיקלית. ולכן, כמה מרענן היה לגלות כי מאחורי גלידי הבצל מסתתרים גם מוסיקאים – ואיזה מוסיקאים.

ב-Re:Play התזמורת יוצאה למסע שונה לגמרי, מתפתיע ומרתק ! בניגוד למופעי "מחווה" שבה לוקחים יצירה של אומן שנשמתו צרורה בצרור החיים, מעבדים אותה, ומבצעים את היצירה בעיבוד תואם. שרון את אופנהיים, באו מזווית ראייה שונה ושאלו את עצמם ואת חבריהם הקומפוזיטורים שאלה אחת: לו היה ניתן מי הם שני המוסיקאים שהיית רוצה לעמוד איתם על במה אחת, בהופעה חייה!

הכללים החדשים של "המהפכה" קבעו שגם סגנונו של הבר-מינן, הסאונד הייחודי והסגנון, לא יכתיבו, בסופו של דבר, את הסגנון המוסיקלי ואת האופי של היצירה.

זוהר שרון, הוא מן שילוב של מוסיקאי קלאסי עם אידאולוגיה ופילוסופיה של יוצר ג'אז. במובן, שהוא יוצר לעצמו שלד עמיד עליו הוא בונה את |"הנושא", באופן שעושה זאת קומפוזיטור קלאסי ואז, כאומן ג'אז הוא בונה עליו את האילתור או הואריאציה.

כמו גאודי, באדריכלות – הוא יוצר בסיס ויסודות ואז הוא מתחיל להתפרע ולעוף גבוה גבוה באופן כמעט בלתי הגיוני מבלי להתחשב בגבולות, מגבלות, טעמים, סגנונות והכל בהתאם למצבי הרוח ולסטייט אוף מיינד.

הגדולה של הערב היא ששרון גרר לשם גם אומנים שהוא ועמיתיו פינטזו עליהם והשפיעו על יצירתם. וכל זאת עם הרבה הומור עצמי ששיאו בביצוע היצירה של אמיר לקנר   BATTLE OF KINGS שבנויה על הקריאות המפורסמות והדואטים שפרדי מרקיורי היה מנהל עם הקהל בהופעות באיצטדיונים. כאן פשוט התזמורת והכותבים הגישו את עצמם כבגד עשיר בפאייטים שנתלה על הקולב בחדר האיפור של מרקיורי ופאוורוטי.

אך, כאמור, לרוב אין קשר בין השירים והקטעים של המוסיקאים שנבחרו לבין היצרות שנכתבו בהשראתם – וכך אנו מקבלים יצירה בסגנון שוסטקוביץ' ואפילו סטראוונסקי ביצירה STRINGS OF FIRE שהוקדשה לצמד הבלתי אפשרי, ג'ימי הנדריקס וג'אקלין דה-פרה. זוהר שרון שהלחין את המסע המופלא הזה משתמש בנגיעות קטנטנות, בסימפולים של הנדריקס מהמופע בפסטיבל מונטרה, ושברי שברים וקטע ראיון של הצ'לנית האגדית. ביצירתו אין זכר לנגינת גיטרה עם פאז וווא ווא, כך שבאמת לא מדובר כאן ב"מחווה" או בעיבוד, אלא בניסיון מהפכני להפוך את "הדימיון החולני", של שרון למציאות לפיה הנדריקס ודה פרה, נענים להזמנתו של שרון להשתתף בערב הנדון והמתאימים את עצמם ואת אישיותם להלחנה הייחודית של זוהר שרון ולא להפך.

בעובדה הזו טמון סוד הצלחת הערב. בגישה הייחודית הזו ששיאה, מבחינתי הייתה בקטע EVERTHING IS CLEAR, יצירה שאף היא פרי מוחו הקודח של שרון שהזמין לבמה להשתתף ביצירתו את ג'ון לנון ואת הפסנתרן גלן גולד…. אני מוכרח להודות, כמי שמכיר ומוקיר את עבודתו של זוהר שרון הבחור פשוט נסק לשיאים חדשים עם הקטע הזה, הרבה מעבר להישגיו עד היום.

השלמות שבהלחנה, הטירוף שבין ההפרדות הטונאליות בין הסקציות השונות, המינורים והמג'ורים המתערבבים במערבולת ענקית של צלילים והגורמים למאזין פשוט לעוף גבוה מעל.

העובדה הכי חשובה היא שאין כאן טיפ טיפת נוסטאלגיה או רכיבה על הגעגועים למוסיקה של לנון. ולא, לא מדובר במוסיקה "נעימה" אלא מאד מאתגרת מבחינה אומנותית.

קולו של לנון אמנם מבליח מדי פעם, משתלב עם כלי המיתר, אבל אפילו לנון, הופך להיות עוד כלי במשחק השחמט של היוצר.

כהרגלם, שולבו בקונצרט אלמנטים מרגשים של ווידיאו ארט שבהחלט (ללא ציניות) הקימו לתחיה את ז'קלין דה פרה וג'ימי הנדריקס, אסטור פיאצולה ואדית פיאף, מרווין גיי ויהודי מנוחין, ג'ון לנון וגלן גולד, לוצ׳יאנו פאברוטי ופרדי מרקורי  וכהדרן את הקומיקאי דני קיי.

באופן אישי, התמוגגתי ב A MAN OF TANGO  שנכתב… על ידי זוהר שרון שבו התארחו אסטור פיאצולה ואדית פיאף שארחו את איתמר בן יקיר, שהשאיר המון אבק בסולו חצוצרה שיכנס בוודאי לפנתיאון כאחד מרגעי השיא של המוסיקה הישראלית.

קטעי וידאו מהמופע, צילום לאה אבישר

תגים
הצג עוד

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close