חדשות הסצנה

מדוע רק 1 מתוך 10 גולשים יצליח לצפות בקליפ החדש של להקת שלוה?

הבוקר הכריזו בנק הפועלים, ארגון שלוה והחברה למתנ"סים בתמיכת YouTube על השקת מהלך חברתי וציבורי רחב לשילוב אנשים עם מוגבלות במסגרות משותפות בקהילה תחת הסלוגן : 'דלת פתוחה לכולם'.

להקת שלוה. צילום יובל אראל
להקת שלוה. צילום יובל אראל

המהלך, אשר הושק במסיבת העיתונאים שנערכה הבוקר בהשתתפות ארגונים חברתיים הינו ראשון מסוגו והוא יימשך בתקופה הקרובה ברשתות וב-YouTube תחת המיתוג #הדלת_פתוחה_לכולם.

#הדלת_פתוחה_לכולם. צילום יובל אראל
#הדלת_פתוחה_לכולם. צילום יובל אראל

במהלך האירוע חתמו ראשי הגופים על אמנה חברתית הקוראת לשילובם של ילדים, נוער ומבוגרים עם מוגבלויות בחברה הישראלית – והיא מבטאת את המחויבות ואת החשיבות הרבה שהם רואים למטרה החברתית המשותפת.

כחלק מהשקת המהלך, ניתנה למשתתפים באירוע הזדמנות ראשונה לצפייה בקליפ לשיר החדש של להקת שלוה "הדלת תהיה פתוחה" אשר נכתב על ידי אמיר דדון וירון ברונבינסקי, הולחן בידי אמיר דדון והופק מוסיקלית בידי גלעד שמואלי.

להקת שלוה אשר חברים בה אמנים עם מוגבלויות, פרצה השנה לתודעה הציבורית כשהגיעה לגמר הנכסף בתכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון".

להקת שלוה. צילום יובל אראל
להקת שלוה. צילום יובל אראל

בשיתוף הפעולה עם גוגל ישראל ופלטפורמת YouTube על מנת להמחיש את משמעות ממצאי הסקר, רק צופה אחד מתוך עשרה צופים שינסו לצפות בקליפ יצליח לצפות בו – בהתאמה לממצאי הסקר המשקף את מידת הנכונות הקיימת לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.

זה הקליפ שיראו תשעת הגולשים מתוך עשרה..

 

אם אתם כבר פה אז הנה "קצת" מידע אישי אודות חברי הלהקה:

שי בן שושן, 37, מנהל מוסיקלי. כשהיה בן ארבע כבר ניגן שי על כמה וכמה כלים, וכשרונו המוסיקלי הוביל אותו  לחברות בתזמורת הסימפונית הצעירה של ישראל כבר בתחילת התיכון. בשירות הצבאי בחר במסלול קרבי ולא בתזמורת צה"ל, וכשנפצע קשה באימונים, נדרשה לו תקופה ארוכה של שיקום בה התוודע לעולמם של אנשים עם מוגבלויות והחליט שיעבוד עימם, יסייע להם לגלות ולטפח כישרונות מוסיקליים ויכולות לשיר, לנגן ולחוות הצלחות במוסיקה. שי ייסד את להקת שלוה לפני 13 שנים אחרי לימודיו באוניברסיטה, אבל מעולםלא שכח "את התקופה שבה הייתי פצוע וזקוק לעזרה מתמדת במשימות הכי פשוטות, הכי יומיומיות". אני גם זוכר תמיד את ההנאה העצומה בהתגברות על האתגרים בעבודה עם אנשים עם מוגבלויות. בעיני, הלהקה מוכיחה כל יום מחדש עד כמה האתגרים לא פשוטים ועד כמה הסיפוק עצום כשלומדים להתגבר".

שי לא אוהב כששואלים אותו: "להקת שלווה היא בעצם גימיק, נכון?", והוא עונה: "תקשיבו ללהקה ותבינו שחבריה הם אנשים עם מוגבלויות, אבל למוסיקה שלהם אין גבולות ואין שום מגבלה".

 

ענאל כליפה, 21, סולנית הלהקה, נולדה בליון והיא עיוורת מלידה. כבר כפעוטה הדהימה והקסימה את משפחתה בכישורים המוסיקליים יוצאי הדופן שלה. אחרי שעלתה לישראל ב – 2006,  השתלבה בבית ספר בחברת תלמידים רואים, ועברה בהצטיינות בחינת בגרות במוסיקה. אחרי הלימודים התנדבה לשירות לאומי בשלוה, שם סייעה לאמהות ולתינוקות בטיפולי הידרותרפיה בבריכה שבבית שלוה. עם השמיעה המוסיקלית המושלמת, לענאל יש גם זיכרון יוצא דופן למלים: "כבר קרה שלמדתי שיר חדש – וביידיש, שפה שאני ממש לא יודעת, תוך שעתיים – ועליתי לבמה וביצעתי אותו בלי שום טעות", היא מספרת בחיוך גדול: "עם ההצלחה המטאורית של הלהקה, אני ממש יכולה לראות אותנו מופיעים באיצטדיונים ענקיים, מול קהל של עשרות אלפים, ומגיעים למליונים של צופים בטלויזיה וברשתות החברתיות". לפעמים לא קל לה לחייך על פי דרישה, כשמבקשים ממנה לעשות סלפי, אבל "תמיד אני משתדלת, במיוחד עם ילדים".

ענאל לא אוהבת כששואלים אותה שאלות בקול רם, ומדברים אליה לאט לאט, כאילו מניחים מראש שאינה יכולה להבין רק מפני שאינה רואה. "דברו אל אנשים עם מוגבלויות בכבוד, כפי שהייתם רצים שידברו אליכם".

 

טל קימה, 22, נגן כלי הקשה, גר בירושלים עם הוריו ושלושת אחיו הצעירים, וכבר כשהיה בן 7 החל לנגן וללמוד מוסיקה בבית שלוה. הוא אוהב לתופף בתוף ג'מבה, לנגן בפעמוני רוח ולהקשיב למוסיקה דרום אמריקנית. "כולם אוהבים את הלהקה שלנו", הוא אומר, "מפני שאנחנו מקצוענים ומוכיחים שאנשים עם מוגבלויות יכולים להיות מוסיקאים מעולים. אנחנו מביאים תקווה לילדים עם תסמונת דאון שקשה להם". טל השתתף בסיורי הופעות של הלהקה בעולם ונהנה במיוחד להיות במקסיקו, שם החל ללמוד ספרדית. על הבמה, טל משמש לעתים קרובות כמתרגם השירים לשפת הסימנים לאנשים שמתקשים בשמיעה. "ככה אני יכול לעזור. כשאני מגנן, אין לי מוגבלויות". כשהאו לא מופיע או עסוק בחזרות, טל עובד בקפה שלוה – וכעת הוא מבקש למצוא חברה שתחלוק עימו את האהבות והתחביבים שלו.

טל לא אוהב את השאלה, "איך אנשים עם מוגבלות יכולים בכלל לעבוד?", ומדי יום הוא מוכיח שהוא יכול ומצליח.

 

שרה סמואלס, 20, גיטרה וקולות רקע. כל חייה של שרה עברו עליה במחיצת אנשים עם מוגבלויות. יוסי, אחיה הבוגר ששחי עם  עוורון וחירשות כתוצאה מחיסון לקוי שקיבל בינקותו, הוא מקור ההשראה של ארגון שלוה. כשהיתה בת שש בלבד, שרה כבר שלטה בשפת הסימנים שלמדה כדי לשוחח עם יוסי. "שלוה זה הבית שלי, מאז ומעולם", היא אומרת, ומגיל 16 היא מתנדבת בפרוייקטים שונים בארגון. "דרך ההתנדבות מצאתי כיווונים ומשמעות בחיים שלי", מספרת שרה: במסגרת השירות הלאומי סייעה במשימות ההפקה של הלהקה ובהופעות שלה, ובעיניה כל אחד מחברי הלהקה הוא, בפשטות, בן משפחה. "זו משפחה של אנשים שתמיד ימצאו דרך להתגבר על קשיים ומוגבלויות, ולמרות האתגרים העצומים, יתגברו בחיוך ובשיר".

שרה לא אוהבת את השאלה, "את מרחמת על האנשים האלה?". "רחמים נולדים מהתנשאות", היא אומרת. כולנו שווים, כולנו זקוקים לחמלה שמובילה לפעולה, לשילוב ולשוויון".

 

דינה סמטה, 21, סולנית ונגנית יוקלילי, נולדה במדינת מניפור בצפון מזרח הודו, הצעירה בין שלושת ילדי המשפחה. כשהיתה בת שש החלה לאבד את מאור עיניה, והיא עדיין זוכרת צבעים,  את מראה העצים ואת נופי כפר ילדותה שם החלה לשיר – ושם גם הודרה מבית הספר  בגלל חששם של ההורים ש"תדביק" את התלמידים בעיוורון. "כשהייתי בת עשר ומשפחתי עלתה לישראל, יכולתי סוף סוף ללכת לבית הספר, ללמוד כתב ברייל, להכיר את השפה העברית ולסיים תיכון, כמו כולם", אומרת דינה. כבר שבע שנים היא שרה ומנגנת עם הלהקה, והתנדבה לשירות לאומי של שנתיים בבית שלוה, שם הדריכה ילדים ובני נוער עם מוגבלויות ברכישת כישורי חיים. "איך לנסוע בתחבורה ציבורית, איך לבקש עזרה והכוונה, מה לעשות כשמסתבכים ומתבלבלים: דברים שאני עצמי הייתי צריכה ללמוד". דינה היא פשניסטה נלהבת, תמיד מקפידה על הופעה אופנתית ואוהבת להתאפר, על הבמה כמו בחיים.

דינה לא אוהבת כששואלים אותה, "מה יוצא לך מן הסיורים בעולם אם את לא רואה כלום". היא מסבירה: "לכל עיר יש ריחות, קולות וצלילים ואוירה משלה, והם חרוטים בזיכרון שלי בדיוק כמו תמונות ומראות אצל אנשים אחרים".

 

יאיר פומברג, 29, נגן כלי הקשה, משתתף בתוכניות ובפעילויות של שלוה מגיל שש. יאיר למד בחינוך מיוחד ונהנה מאד בשיעורי קריאה, כתיבה ונגרות, וכשסיים את חוק לימודיו בגיל 21 החל לעבוד בקפה שלוה. יאיר אוהב מוסיקה ים תיכונית "בגלל שחשוב לי מאד גם להבין את המילים". הוא גם כותב מלים, והיה מיוצרי השיר "משהו טוב" של הלהקה. הוא רוצה להמשיך ולנגן ולהופיע עם הלהקה, הוא אומר בחיוך שובב, כי "כנראה החלום השני שלי, להיות ראש ממשלה, הוא קצת לא מציאותי". יאיר מקווה לפגוש בעתיד הקרוב "בחורה חייכנית כמוני, עצמאית כמוני, שאוהבת לעבוד קשה  אבל גם לצחוק ביחד, שמוסיקה חשובה לה כמו לי, ומי יודע, אולי נתאהב".

יאיר לא אוהב כששואלים אותו, "מה יש לך? למה אתה מדבר ככה?", והוא נכון להסביר לכל אחד: יש לי תסמונת דאון, כמו לאלפי אנשים בישראל, ולפעמים אני מדבר לאט. קצת סבלנות וחיוך גדול אחד, ותבינו בדיוק למה אני מתכוון".

 

יוסף עובדיה, 21,  נגן כלי הקשה, נולד וגדל בירושלים במשפחה עם 12 אחים ואחיות, ואת הקריירה המוסיקלית שלו החל בבית הכנסת, שם למד לשיר תפילות ופיוטים יחד עם אביו. תסמונת ויליאמס עימה נולד ועימה הוא מתמודד כל יום אינה מרתיעה אותו מפני האתגר הגדול ביותר שלו –  לזכות בשוויון הזדמנויות ובכבוד בו מתייחסים אליו בשלוה, בכל מקום  אליו יגיע. "המוסיקה היא רק חלק מזה", הוא אומר, "ואם דרך המוסיקה אנשים מבינים את היכולת שלנו, הם יכולים להבין שאנחנו שווים, כי לכל אחד יש יכולות ויש מוגבלויות". יוסף לא אוהב כששואלים אותו, "איך אתה כל כך חייכן ושמח כל הזמן": זה מפני שאני אוהב בני אדם ומשתדל בעצמי להיות בשמחה ולהביא שמחה לאחרים", הוא אומר- בחיוך.

 

גיא ממן, 31, קלידן, הצטרף ללהקה ב – 2016. מוסיקאי בכל ישותו, גיא מנגן בכלים מרובים, בוגר לימודי מניצוח באקדמיה למוסיקה בירושלים ומורה למוסיקה שנהנה לעבוד עם ילדים, אספן כלי נגינה מכל העולם, במיוחד חלילים וכלי מיתר. "לנגן עם הלהקה זו חוויה מרתקת", הוא אומר: "הלהקה הפכה אותי למורה טוב יותר, הבנתי שיש המון דרכים ללמד וללמוד מוסיקה, וזה שיעור חשוב שלא יכולתי לקבל בדרך אחרת". גיא לא יניח ללקות הראייה שלו להגביל אותו: הוא חולם על מופעי ענק של הלהקה, בהם יעבור למאזינים ולצופים גם מסר של שילוב ושוויון, והם יבינו כמוני את חשיבותו של המסר הזה בחייהם.

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close