ערב פתיחת פסטיבל הג'אז ירושלים במוזיאון ישראל, ירושלים, אמנים מקומיים לצד אורחים וגם סטודנטים, מסע חורפי של אורח לרגע. רביעי, 12.12.2018, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
המסע לעיר הבירה של מדינת ישראל כיום לא פחות קל ממסעות כרכרות הדיליג'נסים בשלהי המאה השמונה עשרה, מחצית הזמן שנגזל מאיתנו בדרך לירושלים בשעות אחה"צ של יום רביעי הוקדש לתוהו ובבוהו התחבורתי של העיר תל אביב, פעם העיר העברית הראשונה כיום ערימת מכוניות ואספלט ללא סדר והגיון. האמת שגם הגשם השוטף שניתך בחלקי הדרך לא ממש עזר בהתקדמות, אבל אין חכם כבעל נסיון והגענו חצי שעה לפני המופע הראשון, הראשי, המרכזי, מופע הפתיחה של הפסטיבל באודיטוריום ע"ש שפרינגר.
חיייב לדווח על האווירה בכניסה מהקור הירושלמי אל המבואה הארוכה שלאורכה נותרו כמה פסלים וחלקי פסיפס משוחזר על הקירות ביניהם פזורים בכמה נקודות אסטרטגיות הרכבי ג'אז בהם נטלו חלק סטודנטים למוזיקה ממספר בתי ספר, החל מהאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, דרך הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ע"ש שטריקר ועד בית הספר למוסיקה רימון. הטייטל "אקדמיה בפסטיבל", סוג של חשיפה, שאוקייס בלעז להרכבי תלמידים שהתנסו במופעי "פרוסת עוגה" בזעיר אנפין אל מול העוברים ושבים במסדרונות המוזיאון בדרכם לגלריה זו או אחרת.
אם הייתי האיש עם הארנק בפסטיבל הייתי משקיע יותר בסטודנטים הללו מעבר ל"מופעי רחוב" ויוצר עבורם מעין "מיני פסטיבל" פנימי, אבל אני לא, האיש עם הארנק…
טוב מספיק לחפור, מגיעים אל האודיטוריום, כאן מתקיימים המופעים ה"חשובים" של הפסטיבל, יש כרטיסים ייחודיים אליהם, שלא כבשאר המבואות והגלריות הנכללות בכרטיס הכניסה הראשי, מופע הפתיחה של הפסטיבל, המופע האמור להיות הראשון במעלה בחשיבותו, הוא כולו תוצרת הארץ, האודיטוריום מלא כמעט עד אפס מקום, שזה טוב עד טוב מאוד. הערב צפוי מופע של הרכב הג'אז שכבר מזמן החבר לאחד "החביבים על הבלוג" בסוגת הג'אז – "לא סטנדרטים" מיסודו של תומר בר, נגן הפסנתר, המלחין, המעבד והיוצר המוזיקלי המצויין, המציב מסביבו את תמר פרנקל עם הנבל המסורתי אך יוצא הדופן בהרכב, ניצן בר בגיטרות (חשמלית וקלאסית לפי הצורך), יוראי אורון בקונטרבס ועופרי נחמיה על התופים וכלי ההקשה. הערב הם מארחים לראשונה את המוזיקאי, היוצר, מלחין וזמר אסף אמדורסקי, המופע עומד בסימן ציון עשור לאלבומו של אמדורסקי "הרי את", אלבום יוצא דופן בשורת האלבומים של אמדורסקי, הן בהיותו אחד "השקטים, והן בהיותו אלבום שכל כולו יצירה מלאה של אמדורסקי, כתיבה, הלחנה, ביצוע והפקה עד לשלבי השיווק תחת הלייבל האישי שלו.
ראוי לציון, ובעצם זה כבר באמת סטנדרט של "לא סטנדרטים" העיבוד המוזיקלי שתומר בר והנגנים הכניסו למלודיות והנעימות המוזיקליות המרכיבות את האלבום, לצד שימור הסגנון המקורי מתפתחים להם על הדרך ובתוך כדי ההסתעפויות הכל כך אופייניות לעולםה ג'אז בבריחה של כלי הנגינה למחוזות אחרים עד החזרה המדוייקת והמדודה למלודיה המקורית (ותמיד מלווה בתשואות קהל, כאילו על מה? על חזרה לבייס?…)
בכלל החיבור כאן במופע והפרוייקט הזה, וראיתי לא מעט פרוייקטים של "לא סטנדרטים", הוא בהלחם בין אמן מוזיקה שניתן בקלות להגדירו כמדוייק, דקדקן עד פדנטיות בלתי מתפשרת לבין הרכב שאמור "לשבור שורות" ולצאת מהשביל, וכאן מגיעה הסקרנות…
המופע היה בעצם ביצועים בזה אחר זה עם כמה מילות הסבר קצרצרות לשירי האלבום לא בסדר הכרונולוגי, אחד עשר שירים מתוך 13 באלבום המקורי כאשר בחלקו האחרון של המופע מצטרף לחגיגה שעל הבמה המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבישי כהן והחצוצרה שלו לשלושה שירים, יש בקטע הזה מעין אמירה שהפסטיבל גופו מבקש לציין את החשיבות של המופע שמועדף כרגע על פני האורחים שהגיעו מעבר לים ויש כאן עוד תחנה יומית בדרכו של אבישי ועל כך בהמשך…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילמה שילי אראל.
בסך הכל מופע חלק ובלתי מעקצץ למעט הביצוע שלטעמי היה מצויין ואפילו הוביל לכך שרקדתי לי חרש מאחורי המושבים באודיטוריום –"רכבת לצפון". האמת שגם אמדורסקי אהב את המופע, זאת למדתי מאוחר יותר כאשר פגשתיו מול דוכן התקליטים במסדרון והוא ציין באוזני שהסאונד היה מצויין, נקי ומדוייק (ואת זה צריך להעביר לצוות טכנאי הסאונד בראשותו של ירון המתולתל…).
את פרק הזמן שאחרי המופע העברתי ברפרוף מהיר בין האולמות והמסדרונות של המוזיאון, כמה רגעים בלתי פורמליים מצידי אל מול המופע המשותף של ענת כהן והקלרינט (האחות של אבישי כהן, המנהל האמנותי) עם אמן גיטרה הברזילאי מארסלו גונסלווס, ענת בכלל מחוברת לצלילים הלטינים של כדור הארץ וההוויה הברזילאית מתחברת אליה כחלק מכף היד, אולם לדאבוני הזמן דוחק ולא הספקתי להאזין זמן רב.
המשך שיטוט במסדרונות מוביל אותי לקטע העונה לטייטל "קולות צפים" בדיוק בנקודת החיבור בין הגלרייה לאמנות ישראלית והגלרייה לאמנות אימפרסיוניסטית שם נצבו להם שלושה מוזיקאים – עונגי סיזלינג והסקסופון, עוז יחיאלי בקונטרבס ואבישי כהן (אז הנה המנהל האמנותי נגלה בשנית) והחצוצרה, הקהל שהמתין להם קיבל ג'אם כהלכתו.
עוד שיטוט במסדרונות מתקיל אותי פעם נוספת בשלל הסטודנטים שהופכים כל פינה או זוית לצד יצירת אמנות מהתקופה שהאדם הקדמון גילה את האש או המציא את הגלגל (מטפורית…) לספוט מוזיקלי בנוסח עדות הג'אז הקלאסיות, נגינה, ווקאל ובכלל.
מגיע הרגע שהסשן השני עומד להתחיל, מפאת האילוצים אנחנו מתווים לעצמנו זמן מאוד מוגבל לפני הנטישה של המתחם בחזרה לתל אביב ונכנסים שוב לאודיטוריום ע"ש שפרינגר כדי לטעום ולחוות מקצת מהמופע של כריסטוף שאסול, אמן קלידים, פסנתרן, מלחין צרפתי שמקורו באיים הקריביים ומשם מגיעה ההשפעה ליצירות שלו, שאסול שפונה לקהל בעברית על פי טקסט שהכין מראש עם מי שעזר לו, מדווח במבטא צרפתי על היצירות שלו ומה צפוי, כשהוא עם גבו אל פסנתר הכנף ופניו מול האורגן החשמלי הוא פותח את המופע עם הקרנת וי ארט המתעד חבורת ציפורים שחורות נוצה המלהגות את צפצופיהן הנענים באקורדי האורגן, ליבת הרעיון של שאסול הוא יצירה המשלבת בין הטבע לכלי הנגינה, ציפורים, גלים, טבע ובני אדם הם חומר הגלם ליצירת דואטים מוזיקלים בסיוע של מתופף שרוב הזמן ישב שלוב ידיים והלם בכליו רק בנקודות הנכונות.
בהתחלה זה מדליק, מעניין, צבעוני, בהמשך זה כבר הופך למקצת נדוש ובנאלי, אתה לא יודע האם להתמקד בדמותו של החלילן בשחור לבן על גבי המסך הענקי מאחור כשהוא נע בינות לקברים ומשחרר מנגינות רפטטיביות או למענה הקלידים של שאסול. כאן לא המשכנו וחתכנו את דרכנו החוצה בשקט לעבר הקור הירושלמי עושים דרכנו חזרה לתל אביב.
אין ספק שהעובדה כי אנחנו בתל אביב והפסטיבל בירושלים מצמצמת את הזמן שאפשר להקדיש לאירוע בניגוד לזמן שהענקנו לפסטיבל הדומה בתל אביב, ראוי שנמצא פיתרון לכך מתי שהוא, מכל מקום הפסטיבל ממשיך גם הערב וגם בצהרי יום שישי, תגיעו, ובכלל מעדכנים אותי במהלך היום כי המופע המרוכז של הסטודנטים יתקיים ביום שישי בטייטל "סטודנטים מנגנים בסטייל" בגלריית מקום לאופנה, אז יש "מיני פסטיבל" לסטודנטים, טוב מאוד!!!…
וידאו
[…] שקבעו הוגי הרעיון המבריק להעתיק את חגיגות סיום אירועי פסטיבל הג'אז של ירושלים מהעיר שחולקה לה יחדיו בין מעלה אדומים למוצא […]