גילוי נאות: אני, יובל אראל, מתחיל להחליד בעצמות, כבר לא כל כך בנוי לעמוד בחרטום ספינות האינדי והרעש במועדוני תל אביב, שנים שספגתי את הדיסטורשן ומרד הנעורים עשו את שלהן, עיני מחפשות את בדי הריפוד הרכים על המושבים הנינוחים יותר של האולמות הממוזגים בהם מתארחים כוכבי מיינסטרים מקומיים או אורחים כאלו ואחרים המגיעים מעבר לים, אט אט מעביר את ארסנל הנשק והאמביציה לדורות הצעירים יותר, איש איש וכיוונו המוזיקלי, לא אין זו צוואת ירושה כלשהי, פשוט מעדיף את השמפניה הורודה על פני הערק אשכוליות במועדוני דרום תל אביב, את האתגר לסקר את הפסטיבל העצמאי האחרון שהתקיים בסוף השבוע במועדון בארבי בתל אביב מסרתי בלב חפץ לתומר גילת, כותב פעיל במסגרת הבלוג שהביא עימו מסמך מרתק המסכם את החוויה בעין בוחנת לצד תמונות איכותיות במיוחד, מהדיסטורשן של שאול לוריא דרך הגרוב של טיפקס ועד קריאות התיגר של דודו פארוק, לונג ליב רוקנ'רול. כתבה
ואלו דברי תומר גילת:
ישנם אירועים כאלו של פעם בחיים, כאלו שתופסים רגע אחד בזמן ומעצימים אותו, קין והבל 90210 ציינו ביום חמישי האחרון עשור לקיומם במסיבת יום הולדת שרק הם יכולים לעשות, במקום לארגן הופעה חגגית עם כמה אורחים ואיזו להקת חימום החליטו שאול לוריא, יונתן השילוני ואיתמר לוי למתוח את גבולות הבארבי לחגיגה של 24 שעות של הופעות ברצף עם יותר מ-34 אומנים ולהקות.
אני חייב להוריד את הכובע לקין והבל 90210, זו לא הפעם הראשונה שהחברה האלו מייצרים פרויקטים ייחודים, כמו הערב "מגבירים את הבארבי" אשר איגד את סצנת האינדי לערב כאסח וכמובן מופע המחווה המעולה לאלבום "פלונטר" של רמי פורטיס בו אירחו בין היתר את הילה רוח, חמי רודנר ואת רמי פורטיס עצמו.
הפסטיהבל הוא בעצם הרחבה של הניסוי הקודם, "מגבירים את הבארבי" אם אז במת הבארבי אירחה 9 להקות, הפעם כבר נוספה עוד במה (איפה???) ובמקום כמה שעות נמתח האירוע ל-24 שעות (באמת!!!), קין והבל 90210 יהיו שם וגם מלא מלא חברים, קרובים יותר ורחוקים פחות פלוס הבטחה למתחמי לינה (איפה???), דוכני אוכל וסתם דוכנים עם חולצות
מודה, לא תכננתי להיות שם לכל אורכו של הפסטיבל שהתחיל בשש בערב של יום חמישי והסתיים באותה השעה בערך למחרת, לבארבי הגעתי בשמונה בערב, עמדת הכרטיסים המיתולוגית הועתקה קדימה, כמעט עד המאבטחים/בודקי התיקים ("בתוך האולם לא מעשנים"), קיבלתי צמיד ירוק עם כיתוב קורע לב (אזור בור העיתונאים מהופעת הרולינג סטון שהיתה בישראל, מאיפה בדיוק שאול אירגן אותם???) ונכנסתי פנימה.
אז הנה, כמה תשובות לשאלות ממקודם, כן, אירגנו מתחם שינה בקומה השניה של הבארבי, מעל הבר השני, מתחתיו על הרצפה סידרו מזרנים וכריות לאלו שרוצים להיזרק שם (חופשי נזרקו), כן, יש במה שניה, בדיוק ממול הבמה הראשית, לפני עמדת הסאונד, דוכני אוכל? הנקניקיה המפורסמת קיבלה בן זוג, טוסט גבנצי, לחיי הגיוון!
לאחר סקירה ויזואלית קצרה, הגעתי למסקנה שקהל היעד קצת רחוק בגילו מגילי האמיתי, מה לעשות, רוק כבד ישאר תמיד נחלתם של הצעירים, מתחילים בתיכון, מושכים עוד קצת בצבא ועוד קצת ואז נוטשים לאט לאט את הקרב, רבים נופלים בשלהי סוף העשרים שהאוזן כבר פחות פתוחה לרעש חדש, מקסימום לשמירת אמונים ללהקות שהיו אז בפסקול הנעורים.
כאמור, שמונה בערב היתה שעת ההגעה שלי למתחם, בדיוק בשביל לתפוס את Shredhead, להקת ה-death metal הותיקה אשר כבר הספיקו להרעיד את קירות המקום עוד לפני שנכנסתי למבנה. הנה דוגמא ללהקה שלוקחת את עצמה מאוד ברצינות, זה נשמע אמיתי, זה נראה אמיתי, אז כנראה שזה גם אמיתי, אפילו דוכן החולצות שלהם היה מלהיב. (אין על חולצות של להקות רוק כבד, כולם יודעים את זה)
בדיוק מושלם, שמונה וחצי, הפסיקו Shredhead את ההופעה כדי לתת להרכב הבא –REO לנגן. הנה, עכשיו הכל מובן איך עובדת הבמה השניה, יש רונדלים על המוזיקה, בזמן שהרכב אחד מנגן, ההרכב השני מארגן את הבמה השניה לקראת ההופעה, אין אפילו מרווח של דקה בין הרכב להרכב, אבל מה שכן, יש הבדל סגנוני מובהק.
למי שלא מכיר Reo הן בדיוק הצד ההפוך של Shredhead, הדואו אור אדרי וזואי פולנסקי מתמחה במוזיקת פופ חלומית, כנראה הבחירה לשים אותם אחרי Shredhead היתה מכוונת, הקהל שלפני רגע רקד פוגו היסטרי הופתע לגלות שהגיטרות הכבדות הוחלפו בביט אלקטרוני. זה עובד? לי זה עבד יופי, אין כמו כרית לאוזנים שלי שעבדו קשה לפני חמש דקות.
וכך זה בערך הלך כל הערב, החלפת במות מדויקת, הכל לפי הלו"ז, לאחר ריו הופיעו המסך הלבן שכבר הפכו לסניסציה רשמית בסגנון האוונגרדי הייחודי שלהם, מיד אחריהם Dukatalon, המאטל חזר הביתה, גם ההרכב שאחריו – The great machine, הידועים במחוזותינו, גם הם כקודמהם לא מוותרים על דציבלים גבוהים, אחריהם עלו הצוות רימוג'קי עם האלקטרו-רטרו-קלאש הצבעוני שלהם וכבר הגענו לשעת חצות, עוד לא כיבו את הירח, הערב עוד רחוק משיאו.
בחצות בדיוק עלו להקת טיפקס (כן!, אמיתי, לא המצאתי), להופעה קצרה בת חצי שעה, הבארבי כבר היה מלא עד אפס מקום, כל יושבי האספלט שבחוץ נכנסו בבת אחת לאולם, לא משנה אם אתה פריק של רוק כבד, את טיפקס אסור לפספס, חבל רק שרק חצי שעה הוקצתה לאוונט הזה, בכיף היינו מותחים את זה לשעה.
אחריהם עלו הצמד רועי וטל הידועים יותר בשם "שירי מרפסת", (משום מה חשבתי שבהופעה של טיפקס כולם נכנסו, בדיעבד טעיתי, הגענו כבר לאלף איש בפנים? כנראה שכן), אם יש משהו שאסור לפספס זה את "שירי מרפסת", למה? כי זה פשוט משעשע, מתברר שכולם כבר יודעים את זה, כי כל באי המקום דיקלמו את כל השירים בעל פה, אמנם נונסנס, אבל קליט בטירוף (עוד תקוע לי בראש השיר "כן ניגשתי לעידו" כבר כמה ימים).
והנה, הגענו לשעה אחת, שיא הערב הרשמי, קין והבל 90210 במופע המרכזי. הבארבי הוחשך וצלילים של קטע אלקטרוני מילאו את החלל. היצירה The Box המופתית של הצמד Orbital, (לא, זה ממש לא רוק כבד, גם אפילו לא רוק). שש דקות הקטע נוגן שם כאשר קין והבל 90210 כבר עומדים על הבמה, ואז בבת אחת זה התחיל, הקהל בהיסטריה, שיר אחרי שיר האנרגיה בשיאה, חצי שעה בתוך ההופעה והילה רוח עלתה לשיר אחד מלווה באורי קוטנר ומסכת שרה נתניהו על הפנים, עוד חצי שעה ודודו פארוק עלה גם לביקור חטוף, כולנו חיכנו לרגע הזה, השילוב המוצלח בין דודו פארוק לגיטרות הכאסח של קין והבל 90210 הוא אחד הדברים הטובים ביותר שנעשו בשנה האחרונה.
בשתים וחצי ההופעה נגמרה ואיתה גם כוחותי. משכתי את עצמי חזרה הביתה, רציתי לחזור גם מחר להמשך המרתון אבל כנראה ששש שעות הספיקו לי, מצטער, את שישי אני אקדיש לשינה.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
