להקת הסקורפיונס חוזרת לתל אביב בפעם המי יודע כמה, מופע עמוס להיטים ושטיקים בהיכל מנורה מבטחים, יד אליהו, חמישי, 19.07.2018. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.
האיתות הראשון לכך שהערב יהיה אחד המופעים קיבלתי כבר בדרכי ליציאה מנתיבי איילון, טור המכוניות שעמדו בתור ליציאה לדרך לה גוארדיה היה ענקי, לא פחות מאותו טור שהשתרך לקראת המופע של סטטיק ובן אל לפני מספר שבועות, ואכן, אמש היה החלל הענקי של היכל ספורט ביד אליהו, סוג של ארנת מופעים מקומית, בבחינת סולד אאוט, שבעת אלפיים וחמש מאות צופים נלהבים, לא רק כסופי שיער ונשים מדוגמות, גם פרחחים צעירים שמהווים את הדור השני אם לא השלישי לאהבת הלהיטים המיתולוגיים של להקת הרוק הגרמנית שעושה זאת כבר כמה עשרות שנים ודווקא בשפה האנגלית ודווקא עם שלל בלדות יותר מאשר דיסטורשן גיטרות מחוספס.
המופע של קלאוס מיינה וחבריו, כלל את המיטב מלהיטי הלהקה שכאמור היא כבר אורחת קבועה בתל אביב כל כמה שנים.
אמנם אין ספק כי נפילת החומה בברלין, שפוררה את הגוש המזרח אירופאי לחתיכות קטנות ועצמאיות, האירוע שהיווה את הטריגר לכתיבתה של הבלדה הכי מזוהה עם הסקורפיונס, סוג של המנון אלמותי – Wind Of Change, לצד העובדה כי חלק גדול מאוד של הקהל שנכח בהיכל נמנה על יוצאי חבר העמים במיוחד מרוסיה הקלאסית שהם בעשורים האחרונים הגרעין הכי הארד קור כקהל חובב הופעות רוק קלאסי של שנות השבעים הם סוג של תגובת שרשרת או אפקט הפרפר תגדירו זאת איך שבא לכם, אולם כשאני חוזר וצופה במופע האקוסטי של הסקורפיונס כפי שהוקלט ותועד מליסבון לפני קרוב לעשרים שנה, נזכר במופע הראשון של הסקורפיונס שראיתי ותיעדתי באצטדיון בלומפילד ביפו לפני תריסר שנים עדיין המום משורת הגיטרות שנשלחתי לצלם באחורי הבמה, אני מבין בפעם המי יודע כמה שישנם דברים שהם טיפה גדולים מבינתנו.
הלהיטים של הסקורפיונס, אהבת הקהל ואהבת הלהקה משני הצדדים הם מה שעושים ערב כמות אמש לחוויה שתישאר חקוקה בזיכרון זמן רב.
לא פחות כבוד, שמחה והתלהבות מהרגעים של הבלדות המיתולוגיות במהלך המופע ובמיוחד בסיומו בזמנן ההדרן כשקלאוס חוזר בפעם המי יודע כמה על התרגיל הישן ומתעטף בדגל ישראל לכל תשואות האוהדים המשולהבים. בינינו, מי צריך מונדיאל ברגעים כאלו?…היה פאן במקסימום.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
וידאו
