אסופת חוויות ופרץ נוירונים מהפצ'ה קוצ'ה ועד תאטרון תמונע, זיכרונות מתעוררים, זמרת אחת. יובל אראל יוצא למסע אל ימי ילדותו, נוטש לרגע את סצנת המוזיקה ומתיישב אל מול מחזה תאטרון.
הכל החל עת הוזמנתי לחוות את אירועי הפצ'ה קוצ'ה האחרון, יום א', סשן ראשון בהיכל התרבות, הפצ'ה הנו אירוע עולמי שנולד ביפן ובמרכזו הרעיון שמשתתפיו מקבלים 6 דקות וארבעים שניות על מנת להציג את העניין שמעסיק אותם, אם זה בתחום האומנות, המדע או שניהם גם יחד. אירוע מאוד אקלקטי ורב שכבתי, מושג שיחזור כאן במערכות הבאות. בדרך כלל אני מגיע לאירוע הזה על בסיס שנתי כדי להאזין לגיבורים המוסיקליים שמשובצים בסשן, כך חנה ויקטוריה, האחיות לוז, ארמון בזמן ואשתקד טייני פינגרז. הפעם הופיעו חברי היללה, שאת הופעתם בקן הקוקייה חווה ודיווח שי שיר, כאן.
בינות למציגים שנטלו חלק בערב בהיכל התרבות תפסה את תשומת ליבי התצוגה של שחקני ההצגה "רדיו פליי", הצגת פרינג' המביאה פרשנות עכשווית לתסכיתי הרדיו משנות השישים של המאה שעברה והפעם סיפורו של פטריק קים, גיבור בנוסח ג'יימס בונד בחוברות חודשיות שיצאו לראשונה בהוצאת רמדור. המיצג שנמשך במשך 6 דקות ועוד תפס את לבי מהרגע הראשון, לא רק בגלל שאחת המשתתפות בו הייתה נדיה קוצ'ר, מוזיקאית וזמרת בה נתקלתי כשהייתה חלק מההרכב האלטרנטיבי היוצא דופן קרימינל פרוג'קט ומופעים אחרים, אלא בשל פרץ הזכרונות שהתעוררו בי.
כילד רך בשנים הייתי נוהג אי שם בשנות השישים לשבת ליד מכשיר הרדיו שהיה אז סוג של מדורת השבט או הסושייאל מדיה של אותם ימים, ולהאזין לתוכניות שנקראו תסכיתי רדיו, הן נחלקו לשניים, אלו ששודרו בשעות הערב והיו מעין המחזה רדיופונית לסיפורי בלשים ומתח דוגמת פול טמפל, פרי מייסון ואחרים ואלו ששודרו בשעות הצהריים במסגרת התוכניות לבני הנוער כ"חתול בשק" או "לאם ולילד" וכללו המחזות רדיופוניות לקלאסיקות של ספרות ילדים. אלו היו הימים לפני כניסת הטלוויזיה לארץ שלא לדבר על רשת האינטרנט שבאותם ימים הייתה בכלל פרוייקט צבאי בשם "הארפ" ובישראל איש לא שמע אודותיה כלל.
נתקדם כמה שנים קדימה אל ראשית שנות השבעים, הימים בהם אני מגלה את הקריאה בספרים על בסיס יומיומי כבילוי אמיתי ומתמכר ממש לחוברות מבית ההוצאה רמדור, גיבורי ספרות קלוקלת דוגמת הטקסס ריינג'ר ביל קרטר שהפך עם הזמן למארשל פדראלי רכוב על גבי סוסו בלקי השחור והמהיר כחץ לצד עוזרו השמנמוך רד בושרד, האקדוחן להשכיר בעל הלב הטוב רינגו, דמויות אלו ככבו בחוברות שבועיות בנות 32 עמודים, חוברות דו שבועיות בנות 64 עמודים וספרונים חודשיים בני 132 עמודים, את רובם רכשתי מדוכן עגלת עץ ענקי שניצב היה בקרן הרחובות המלך ג'ורג' פינת סמטת אלו מציאות בתל אביב, שם בינות להררי חוברות פורנו עסיסיות, היו מצויים להם אוצרות זהב בדמות עותקים ישנים של חוברות המתח והפעולה מבית רמדור אשר אט אט מלאו את הארגז ששכן מתחת למיטתי כשאני משלים את הסדרות כאגרן כפייתי.
לצד סיפורי המערב הפרוע שעוררו את הדמיון כיכב גם הענק הקוריאני, בן דמותו המקבילה של הגיבור הבריטי ג'יימס בונד, למרגל העשוי ללא חת מתוך החוברות קראו פטריק קים שתיאור גופו השרירי ואצבעות ידיו המסוקסות כבשו את הדמיון כשהוא נאבק בנבלים תורניים ומתנה אהבים עם סוכנות ביון מארגונים מקבילים, סוג של פורנו רך של אותם ימים.
כאשר המטענים החשמליים האוחזים בניוטרונים במוחי התעוררו לחיים בעקבות ההצצה המפתיעה להמחזת תסכית הרדיו במסגרת אירוע הפצ'ה קוצ'ה, מצאתי את עצמי בהמשכו של היום מסמן ביומן את ליל אמש בתאטרון תמונע בו התקיימה ההצגה המלאה של "רדיו פליי", כמובן בהזמנתה הנדיבה של נדיה קוצ'ר.
את תאטרון תמונע אני מגדיר כאחד ממועדוני הבית מבחינתי, מעבר לפסטיבלים איזוטריים של אומנות בשוליים אני נוהג לפקוד את הבר בתאטרון כדי לסקר ולתעד הופעות מוסיקה רבות על בסיס של לפחות פעם בחודש, השקות של אלבומי אמנים צעירים, מופעים חד פעמיים וכדומה, חלק לא מבוטל מהמופעים המסוקרים כאן בבלוג התקיימו בתמונע.
אמש זו הייתה חוויה קצת שונה, במקום לתפוס את הפינה הקבועה ליד התאורן ולתעד משם את המופע, תפסנו את כסאותינו שסודרו בשורות שורות אל מול במת המופעים וכבר הייתה עמוסה בתפאורה וחפצי ההצגה האמורה להתקיים, כמה עשרות צופים החלו למלא אט אט את המושבים, מופע פרינג' קוראים לזה, תאטרון שוליים, מקומות בהם האמנות כשלעצמה חזקה יותר מהפן המסחרי אם הוא קיים בכלל, אמנות או נמות, גם חוויה זו לקחה אותי בסוג של מסע לאחור בזמן, בימים הראשונים שלאחר שחרורי מהצבא, עת הייתי נוהג לפקוד מוסדות מהזן הזה על בסיס יומי, תאטראות אוונגרד ושוליים בחדרים נעלמים אי שם סביב כיכר ורחוב דיזנגוף, עניין שהסתיים כאשר ישבתי כמעט שעתיים אל מול שחקן שקיים הצגת יחיד רק הוא הכסא וערימות של טקסטים כבדים.
אבל אמש זה היה משהו אחר לחלוטין, ארבעת משתתפי המחזה, הצגת השוליים, נדיה קוצר המחזיקה בשלל תפקידים במסגרת ההצגה כחלק מקרייני התסכית, פעם היא קולונל אמריקאי חרוך קול ופעם היא קצין ביון רוסי, פעם היא סוכנת חשאית צרפתיה חושנית ופתיינית ופעם היא סוג של עכבר מעבדה אנושי, מגישה בכמה פעמים שירה קולית מעולה שהובילה להערת אחד ההדיוטות מתוך קהל הצופים לזוגתו שמדובר בפליי בק, עניין שלאוזן מנוסה יכול להוות רק קומפלימנט אדיר ליכולותיה הווקליות של נדיה להגיש ולהנגיש פרצי שירה אקוסטיים צלולים, ברורים ומדוייקים להפליא, אך לא רק נדיה עצמה כיכבה בהצגה, גם שאר הקאסט, החל משרון גבאי בתפקיד האביזריסט, האחראי על הצד הטכני של פעלולי הסאונד שיושמעו במהלך התסכית הרדיופוני, אפקטים קוליים שונים המקבלים משמעויות שונות לחלוטין כשהם נחשפים אל מול עיני הצופים במחזה, המון כפל משמעויות חלק מגוחכות במכוון. עובר אל נועה בקר הפותחת את המחזה ומלווה אותו בשלל תפקידים, נועה בעצם היא הדמות שעומדת בבסיסו של המחזה באשר היא כתבה את שורות המחזה ומסתיים בנעם רובינשטיין המגלם אף הוא מספר דמויות החל מהדמות המרכזית של הסוכן הקוריאני בשירות הביון האמריקאי פטריק קים ועד דמותו של עוזר המדען המטורף בניסיון להשתלת מח, מזכיר את הדמויות המטורללות של "איגור" ו"ריף רף" גם יחד.
העלילה עצמה מתיישבת על מצע היסטורי תקופתי, ימי המלחמה הקרה בין אמריקה לבין רוסיה או ביותר מדוייק בין ארצות הברית לברית המועצות, מזרח מול מערב ולהיפך, השכבות הנעלמות מהעין של גורמי הביון החתרניים הנלחמים ביניהם, הרומנטיקה הנרמזת בהתבסס על הנרטיבים הנגזרים משלל ספרוני סדרת פטריק קים, לא מפספסים רמיזות וקריצות רב משמעותיות לפוליטיקה של ימינו.
לדידי פעל המוח שבגלגלתי בפעילות שיא כשהוא משחרר פרצי זכרונות עם תובנות של העת הזו, והופך את כל החויה לתנגודת המלאה להצגות בידור בתאטרון המסחרי, אלו הגורמות לך לפרצי צחוק לאורכן ולריק משוחרר מזיכרונות לאחריהן, החוויה התיאטרלית הייחודית הזו המשיכה לפעם בראשי שעות לאחר מכן.
האמת שאין זו הפעם הראשונה שאני חווה מופע שבבסיסו מצוייה דמות אותה אני מכיר מעולם המוזיקה וכעת היא מציגה בפני את כישרונות המשחק שלה, האחרונה הייתה קרן פלס שכתבה וככבה בהצגת קברט שופע מיניות ובגידות במסגרת תאטרון הבימה, אך המרחק הרב בין סוגות המוסיקה של קרן ושל נדיה, המרחק הפיזי והתודעתי בין ההתרחשויות בתאטרון הממסדי המסחרי מאוד של ישראל במשכנו המפואר והיוקרתי לבין משכנו העלוב במוסך משופץ של תאטרון תמונע, עושה את הכל אחרת.
בלב שלם ופועם אני ממליץ להגיע ולחוות את המחזה הזה, הוא מתקיים אחת לחודש בערך בתאטרון תמונע.
המופעים קרובים: 27/03/2018 14/04/2018 15/04/2018
טעימה אאודיו ויז'ואלית מהמחזה
