שוברים את הצלילים

ערב פתיחת פסטיבל ג'אז ירושלים, מוזיאון ישראל, רביעי 29.11.2017. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

זו השנה השלישית לקיומו של פסטיבל הג'אז בירושלים, כחלק מאירועי פסטיבל ישראל השלם, התרחשויות בחלל מוזיאון ישראל לאמנות, לא רחוק מהמגילות של מתקוממי המרד כנגד הרומאים.

גם השנה שמנו פעמינו על בירתנו הבלתי מחולקת למעט ריבוא מנהרות וכבישים החותכים את הרריה לגזרים. השנה נפתח הפסטיבל עם מופע מרכזי ראשון של הרכב הג'אז מבית מועדון צוללת צהובה הירושלמי בניצוחו של תומר בר, פסנתר ועיבודים – "לא סטנדרטים", לכבוד הפסטיבל הם בחרו לארח את המוזיקאית והזמרת, אקא סוג של כוכבת רוק בינלאומית – קרן אן, ידידה טובה לארצנו. המופע לא שינה ממנהגו של ההרכב, ליטול חומרים מוכרים של האורח התורן וללוש אותם אל בינות מכפלותיה וקפליה של סוגת הג'אז שעד היום אני סבור שיש כאן תעלול דיסקלטי סמוי.

היכולת הזו לקחת לחן ומבנה פזמונאי מוכר ושוטף, לרסקו לרסיסים, לשבור את השלד עד לאפר דקיק, להתפרע ולשוטט לא פיזית אלא צלילית לכל עבר ולחיזור בדיוק מופתי בתיבה קבועה מראש בסודי סודות אל המקור, לספוג מחיאות כפיים מהקהל התמה כל פעם מחדש על הכשרון של שוברי הלחנים לאסוף את השברים ולחזור לתלם.

אבל ברצינות, לקרן אן יש חומרים מצוינים, איכותיים, היא הפקידה אותם בידיו האמונות של תומר בר, שבדרך אגב וברצינות יתרה עומד לחגוג אלבום פופ בשבוע הבא על מנת שיחלק בין נגניו את הניתוח לב פתוח שהם עשו ליצירותיה, מהרוק אל הלאונג', עם צבעי הקול הגבוהים והענוגים של קרן החבויים ומתפרצים בינות לשצף קצף וקצב של כלי הנגינה ששוברים את השורות ולהגדיל ראש ולהביא את המנהל האמנותי של הפסטיבל בכבודו ובעצמו, מר אבישי "אבישקס" כהן עם החצוצרה שלו, כאורח במופע, ולקיים דואטים של שירה וצלילים, אבישי לא באמת שר, הוא רק החרה וחיזק אחרי קרן, רחוק מהמיקרופון אבל כולם ראו את שפתיו נעות, שיאים במופע – להיטים של קרן – My Name is Truble  ודואט עם אבישקס – Not Going Anywhere.

עם תום המופע הלכתי לפזר עצמי בחללי המוזיאון שבעצם כבר די מוכרים לי מהביקורים הקודמים בפסטיבל הג'אז הירושלמי, אין ספק שהפינה הכי חמה ולוהטת בקומפלקס הוא המתחם בין פסלו של נמרוד, ראשון הציידים ועד הפסלונים התמימים של שבטים ברחבי העולם המקדשים את הפיריון ודי לחכימא…

כמה התגודדויות המוניות בחללי המוזיאון היו סביב המופעים הפתוחים לקהל הרחב, חמישיית דני רוזנפלד, רביעיית דניאל פרידמן, ועוד, המפתח הפעם הוא בכלל הפתעה, בהפקת הפסטיבל מכנים זאת "קולות צפים" מופעים פתאומיים שאינם רשומים בתכניה, צירופים מרתקים, מאתגרים שניבטים אליך במהלך השיטוט מכל מיני פינות בקומפלקס, תעצור, תאזין, תתבונן, תתקדם…

את חלקו האחרון של הערב לקחנו בצעידה בוטחת בחזרה לאודיטוריום, המופע שנקבע היה של השלישייה הקרויה The Bad Plus, אני לא יודע באמת למה הכוונה במונח הזה שעולה מהשם, אבל אפשר לומר שהם באמת פלאס, לא רעים בכלל, הם אלופים בלחרב שירים, מפרקים להם את הצורה והולכים לאיבוד כאילו וכל נגן בעולם אחר, אבל יש את הרגע הזה, הבלתי ידוע לאיש מלבדם, שכבר עסקתי בו במופע הראשון, התיבה הזו שהם קובעים מראש בסודי סודות – כאן נחזור כולנו לתלם, אתה תיתן את הקצב, אתה תמלא את החלל בנפח ואני רק אנגן באצבעות יד שמאל את האקורד הבסיסי של השיר ובאצבעות יד ימין אמשיך לחרב את כל המבנה ולהתפרע כאילו ושני צידי מוחי הופרדו בלידתם, תגידו לי שזה לא כך!!!? יש במופע הזה רגעים כאלו שאתה פשוט מבקש לסגור את עצב הראיה, לחזק את עצב השמיעה, להניח את הראש על כרית או מעיל מקופל ולתת למוסיקה לפתח לך את המחשבות, לצאת לסיור לא מודרך במסגרות קומיקס מוטרפות, בחללי סקאוט מוזנח או במחסני תחמושת ארוזה בנייר משומן, לא משנה הסביבה, חשובה החוויה, והם השלושה, אית'ן אייברון על הפסנתר, ריד אנדרסון בבס ודייב קינג בתופים וכלי הקשה, בסך הכל מקיימים מופע פרידה מאית'ן שפורש מהטריו, נותנים לצופים והמאזינים ליטול חלק מהצד בחגיגה שלהם, מעין רקוויאם לטריו שלא יחזור יותר, לפחות לא במבנה הזה, מקנחים עם לא פחות מאשר הגרסה הג'אזית שלהם למטאל הפסיכוטי של אוזי אוסבורן ובלק סאבאת', איש הברזל – איירון מאן, פסיכי, משוגע, מטורף, בתכלס.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהפסטיבל

וידאו