מה לחובב מוסיקת רוק ולאופרה? מה לחובב מוסיקת בלוז ולאופרה? ומה לחובב מוסיקת ג'אז ולאופרה? השורשים! כי שם הכל התחיל.
פורגי ובס, האופרה העממית שנכתבה לפני יותר מתשעים שנה בידי המלחין ג'ורג' גרשווין (אמריקאי ממוצא יהודי…) יחד עם אחיו איירה בהתבסס על רומן מאת דובוס הייווארד שנולד בעקבות ידיעה באחד העיתונים, מביאה את סיפור אהבתם של פורגי, אפרו אמריקאי מדרום קרולינה, נכה, המתאהב בבס, נערה צעירה ויפיפייה המכורה לסמים ומסתבכת בעלילה הקשורה לרצח בעקבות משחקי הימורים והיא מוצאת מחסה בביתו הדל מפני המשטרה.
לכאורה סיפור טיפה בנאלי ומשופשף אודות אהבה ועליבות החיים של אלו הנאבקים למחייתם בסמטאות העוני והמצוקה בעיירה צ'רלסטון שרובה ככולה מאוכלסת באפרו אמריקאים – כושים, בתחילת המאה שעברה, ימים לא קלים בכלל לבני הגזעים שאינם לבנים.
אך הסיפור הפך ממחזמר הבנוי כאופרה לכל דבר והוצג באותם ימים מעל בימות ברודווי, לנושא הראוי לגרסאות נוספות ברחבי העולם, הן כמחזמר והן כקונצרט אופראי, הופק אף כסרט קולנוע זוכה האוסקר בכיכובו הבלתי נשכח של סידני פואטייה והפך לנחלת הכלל לאחר שהפקה מיוחדת של שירי האופרה בביצועם המצוין והמיתולוגי של לואי אמסטרונג ואלה פיצג'רלד נחתמה באלבום ויניל.
כך נוחתת בימים אלו, בזכותו של המפיק הישראלי משה יוסף, הפקה מחודשת, מלוהקת עם מיטב שחקני, זמרי וזמרות אופרה אפרו אמריקאים, המלווים בתזמורת כמעט סימפונית (חמישים נגני כלי מיתר ונשיפה). קבלו את ה- The New York Harlem Theatre במחוזותינו, בבחינת הצגה מוזיקלית שלמה בביצוע חי.
האופרה המורכבת משלוש מערכות נפתחת בתמונה הראשונה של בתי סמטת השפמנון, מעין שכונת עוני בעת שאחת מנשות הקהילה מנסה להרדים את תינוקה בשיר ערש, השיר שהפך ללהיט אולטימטיבי והרשו לי להכתירו כמיתולוגי, מעין סטנדרט בסוגת הג'אז – Summertime שזכה לעשרות ביצועים בשלל סגנונות מוסיקה שונים בפיהם של רבים וטובים, החל מבילי הולידיי, סם קוק, אלה פיצג'רלד, ג'ניס ג'ופלין, סלין דיון, R.E.M, טום וויטס, פרנק סינטרה, ריי צ'רלס, ג'וני מיטשל, ג'יימס בראון ועוד.
אמש, זה היה פשוט רגע מכונן, לקבל את הביצוע של השיר הזה בגרסה הבסיסית, הראשונית, המקורית, כמות שהוא נכתב והולחן, כפי שראו אותו בראשם יוצריו. מכאן, עם אבן הדרך הזו, לשבת על הכסא המרופד של האולם ספון העץ בהיכל התרבות של תל אביב ולהשקיף לעבר הנעשה מעל הבמה המעוטרת בתפאורה שתכנן והקים מיכאל סקוט, על התפתחות העלילה הכה מוכרת במשחקם ושירתם של עשרות המשתתפים המשחזרים את רוח התקופה בשלל תלבושות שעוצבו בידי כריסטינה ג'יאניני ובניהולו המוסיקלי של ויליאם ברקהיימר.
ומכאן מתחיל כל ההבדל, המרחק האדיר בין הצפייה בסרט הקלאסי שאורכו שלוש שעות מתישות לבין ההתכנסות באולם כאשר הדמויות הקורמות עור וגידים ונפח פועלות בחלל מולך ולמעשה אתה הופך לחלק מהתרחיש בחלל רב מימדים, כצופה פסיבי, או צופה אקטיבי היכול למלמל או לשיר את השירים המוכרים יותר דוגמת I Got Plenty O'Nuttin או להזדהות עם הדמויות המעוצבות, שבחלקן אתה מתחיל לנכס את ההוויה לאנשים שהנך מכיר בשר ודם.
אין כאן זמרות אופרה מאופרות בכבדות בשמלות ענק מבדים השוקלים רבע טון, הקאסט כולל שלל דמויות האופייניות לסיפור העלילה הנעות בחן וחיבור שלם לסיפור העלילה מבלי לדבר בכלל, וכאשר אני אומר זאת אני מתכוון ומכוון לעובדה הפשוטה שכל סיפור העלילה, כל דו שיח ורב שיח, כל אינטראקציה המבוצעת היא תוך כדי שירה, אך ורק שירה, על שלל רבדיה, אופרה, אריה, אלו הן המדרגות עליהן מתבססים המונולוגים, רצופים בקריצות לטעמים ותבלינים שורשיים של מוסיקה שחורה, אפרו אמריקאית, החל מג'אז, סווינג, בלוז ונשמה, תפורים בחוט איכותי ואנין טעם.
המופע שהחל בדיוק בשעה תשע וחמש דקות, כלל הפסקה קצרה בין המערכה השנייה לשלישית ונמשך עד חצות, מנה גדושה ואיכותית של מחזמר אופראי צבעוני ואיכותי, פשוט לצלול ולהתאהב בדמויות ובעלילה. אני הייתי חייב זאת לעצמי, אני מאמין שכל אדם המגדיר עצמו כחובב מוסיקה על שלל צבעיה חייב זאת לעצמו, לכו לאופרה הזו. כאן ניתן להשיג כרטיסים.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מתוך המערכה הראשונה, צילום: יובל אראל
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מתוך החזרה הגנרלית, צילום: סיון פרג'
וידאו – קטע הפתיחה, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה
