דיווח מהשטח

ממש לא מאוחר

מופע השקת אלבום הבכורה "נהיה מאוחר" של אריאל פוליאקוב, רביעי, 22.02.2017, תיאטרון תמונע, שיר "ארנבת" אלוני מביאה את הרשמים, המראות והצלילים. 

אריאל פוליאקוב. תמונע. צילום: שיר "ארנבת" אלוני
אריאל פוליאקוב. תמונע. צילום: שיר "ארנבת" אלוני

אחד האתגרים העומדים מול עיתונאי המסקר אמן שיש לו ייחוס משפחתי ידוע- זו השאלה האם להתייחס לייחוס המשפחתי הזה או לא- האם זה ישים את האמן מול אור המפורסמים ממשפחתו, האם עדיף להתייחס בסיקור רק לאמנות שלו ולנתק במודע כל אזכור של אותם קרובים ידועים, כדי שהסיקור יהיה הוגן ולא מוטה רק מהסיבה הזו?

אני יכולה כמובן להזכיר שמדובר בבנו של אחד מאמני הבידור הגדולים שידעה הארץ, ישראל (פולי) פוליאקוב ז"ל מהגשש החיוור, בנה של שוש ואחיה של יעל, יעל כידוע היא שחקנית ואשת חברה, שתיהן משתתפות בסדרת דוקו-ריאליטי על המשפחה. כמובן שגם רבים מהקהל היו ידוענים או פרצופים מוכרים שפעם ראיתי בטלוויזיה.

אבל את כל זה אני מעדיפה לשים בצד ולהתייחס נטו למוזיקה של אריאל, גם אם המוזיקה מתייחסת לאבלו על מות אביו וגם אם אחד משיריו הוא קאבר שביצע עם אחותו; בכך הוא לא שונה מהרבה מוזיקאים אחרים שכותבים על חייהם והמתרחש בהם. גם אם לעתים פניו ניצתו בזיק שובב שהזכירו את פני אביו. יש בזה רק חן אנושי בסיסי.

וחן זה אחד המרכיבים הבסיסיים של ההופעה הזו: למן הרגע שכל הלהקה עלתה לבמה והמוזיקה התחילה, המוזיקה הרגישה לי כמו להיטים ישראליים, משהו שרק הגיוני שיושמע הרבה ברדיו פשוט כי אלה שירים מצוינים, הקול של אריאל הזכיר לי מאוד את דודי לוי, קול רך ומלטף, מתפנק כזה, כמו יום שישי אחר הצהריים. מילים איכותיות, דימויים שמזכירים שירים ישנים ואהובים (עלה נידף ברוח, פנס בודד, ספסל רחוב), רוק נעים ומדויק, מעניין מבחינת השימוש במקצבים שונים ומתחלפים, ניכרת עבודת הצוות של הלהקה והרמה הגבוהה. גם החביבות של אריאל והכריזמה הבימתית עשו את שלהם.

בלהקה: זוהר גינזבורג (מלהקת Trust A Lady) על גיטרה חשמלית עמוסת אפקטים שנתנה תפקידי סולו פשוט נפלאים, גיא בן עמי על התופים, דן זיתון על הבס וההפקה המוזיקלית יחד עם סתיו נחום שהתארח על גיטרה קלאסית, רועי ריק מ- Acollective שהתארח עם המפוחית והארנבות של ד"ר קספר- אורן ברזילי ושי להב, שהתארחו אף הם (אריאל ניגן איתם בלהקתם בעבר ואורן זרק לו בצחוק שהוא מפוטר אחרי שהוא ראה כמה קהל יש לו שם בתמונע).

 

השירים שהכי אהבתי היו "פרפרה" (במקור של צביקה פיק וג'וזי כץ) ו-"תעופי אתי", בעיקר אהבתי את השירים בהם הלהקה נעמדה על הרגליים והתחיל הרוקנ'רול, אלה השירים שבאמת הרימו את ההופעה (באופן כללי, עמידה בהחלט עדיפה על ישיבה, לטעמי). אחלה אנרגיות. רוק ישראלי טוב. השילוב של רועי ריק בהופעה היה מוצלח ומאוד מתאים.

אך ללא ספק השיא של הערב הגיע כשהקספרים עלו לבמה וביצעו את "עולם שקט" ו-"אחלום לנצח", כמובן שיש משהו טוב מהתארחות כזו אבל מה שמתנגן לי בראש עכשיו אחרי ההופעה זה השירים שלהם וכדי להיזכר מה היו שאר השירים של אריאל אני צריכה רגע לצפות שוב בקליפים. היה מספיק שיר אחד שלהם ולשים אותם באמצע ההופעה, כדי שמה שיישאר בראש זה שיר חזק באמת של אריאל ויש לו די והותר כאלה. יש לו שירים מעולים, הוא יצליח, אין ספק בזה. המיינסטרים שלו. מעניין לאן הוא עוד ייקח את עצמו בהמשך.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

 

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close