הכיתה של המופרעים

מסיבת ההשקה לאלבומם החדש של הצמד כהן@מושון –  "ימים ארוכים", מוצ"ש 03.09.2016, מועדון בסקולה, אורחים – פיטר רוט, ליאור פרלה וכל סצנת ההיפ הופ המקומית. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

תמונת הסוף – כל התלמידים הכי פרועים בכיתה עומדים על השולחנות, מניפים ידיים, משליכים גירים, קלמרים ועפרונות, שאר התלמידים מקפלים מטוסי נייר ומעיפים באוויר, הזדמנות שהמורה יצאה לרגע מהכיתה, לא ממש, סתם ככה אסוציאציה שחלפה במוחי לקראת סופו של מופע ההשקה החגיגי שערכו מיכאל מושונוב ומיכאל כהן המוכרים כצמד כהן@מושון, הראפרים של ההיפ הופ התל אביבי.

חם, צפוף אבל מאוד שמח היה אמש במועדון בסקולה אי שם בפינת הרחובות הרכבת, המסגר ולה גוארדיה בדרומה המזרחי של תל אביב, כהן@מושון העתיקו את מופע ההשקה המתוכנן שלהם מבית מעריב שלא קיבל אישורי רישוי עדיין כבית עסק, בר ומועדון הופעות, אל בית הספר ללימודי הקרקס – בסקולה.

לא מראה אופייני למועדון ההופעות החדש יחסית של תל אביב שהגיע אמש לשיא התפוסה האנושית שלו – חמש מאות וחמישים איש נדחסו בתוך האולם כדי לחגוג יחד עם מיכאל ומיכאל את יציאתו לעולם של אלבומם הרביעי במספר "ימים ארוכים".

האלבום, העומד בימים אלו, תוך שבועיים לערך מאז שוחרר לחלל המרשתת במחנה הלהקות, בראש מצעדי המכירות של האתר, הוא הרביעי במספר מבית היוצר של מיכאל ומיכאל, מאז שחררו את אלבום הבכורה שלהם "כושר גופני" בשנת 2008, הפעם הוא מביא מגע נוסטלגי מעט, כאשר הם דוגמים משלל אלבומי וינטאג' ישראליים את קוי ההמנון של פס הקול הישראלי (ארץ ישראל היפה עלאק…) כמצע לשילוב ביטים עליהם מונחות (או יותר נכון מקפצות) כל המילים השמחות שהם מחברים, חורזים ומדקלמים לכדי תריסר שירים המבקשים כאילו למפות את הצפון הישן של מדינת תל אביב, אריק איינשטיין, גרי אקשטיין, יצחק קלפטר, אורי זוהר, ואפילו גבי בודרהם הלו הוא "צ'רלי מגירה" מהווים מקור לא אכזב לחומרים מתוכם הם, כהן וכהן רוקמים את השירים שלהם.

אני מניח כי הלם התרבות שחשו וחוו אמש בני המשפחה המבוגרים יותר של השניים שהוזמנו להגיע לחגיגת ההשקה והתכבדו לשבת ביציעים הגבוהים של המועדון יחוויר עד הבוקר כשכל המדינה תתעסק בהיכן הונחו פסי הרכבת שנשלפו בערב שישי או בשטות פוליטית אחרת, סוג של מזון מצוין לאלבום היפ הופ טעון ראפ הבא של כהן את כהן (הם מבקשים ומדגישים כי מותר לכנותם רק כהן@מושון…) אבל כאשר התקליטן (די ג'י בימינו) מניח את הקטע המוסיקלי בו רצה שורה שכזו "…אם את לא רוצה אז מצצי לי ת'ביצה…" וכל הקהל מחרה מחזיק אחריו "ת'ביצה, ת'ביצה…" חולפת בראשי המחשבה הבלתי נמנעת – כן, בדיוק מה חושבות כרגע האמהות והסבתות שלמעלה על הילדים שלמטה, זה נוער זה וכו'…

אבל מספיק עם החפירות, כי אני לא פיזמונאי או חרזן היפ הופ, אוכל רק לאמר כי הי, באמת, הכישרון של מיכאל ומיכאל הוא להשתמש בז'אנר ומאפייניו כדי להביא ולהעביר מסרים חשובים, מתוחכמים, חכמים, שפויים וקצת גאוניים, כי הרי זהו כל הסיפור בהיפ הופ והראפ, להעביר את המסר החשוב בשפה נכונה אך בדרך שתיגע גם בהדיוטות…

ועוד לא אמרתי מילה אחת על השכונה, לא ממש, כל החברים מהסצנה, הראפרים הישראליים שהתאספו במועדון, כמה מהם גם התארחו על הבמה, מתחילים עם מופע חימום של עוזי נבון, בלי המכרים, רק שוזין ופסנתר הפנדר רודס הקלאסי, נותן את שנות השבעים, סוג של אווירה, חלק ממצע המלודיות שהאלבום החדש של מיכאל ומיכאל יושב עליו, ואחר כך, כשאורי שוחט מסובב את התקליטים, ומחמם את הילדים שמתחילים להצטופף כאן על קו הבמה, משאירים לי עשרה סינטימטר נשימה, ואז הם עולים, מה זה הבגדים הלבנים האלו? טוב, זה לא מופע רוק, מותר להם, נראים כמו שני ערסים מיפו ד' במאה שעברה, הם פותחים עם האלבום החדש, הייפ שמייפ, שמים את העניינים במרכז, מארחים את פלד שנראה כמו דגל בריטניה הגדולה רק עם הרבה ראסטות וימבה תנועות של שמירה על הביצים, בכלל ראפרים כנראה מפחדים שמישהו יגנוב להם את הוובוס, תמיד אותה תנועה של כף היד מופנית פנימה ולמטה, לשמור לשמור, שלא יקחו להם, שלא יגעו להם, אצל הבנים זה טבעי, אבל כשאתה במופע במהלכו עולה גם ראפרית לבמה זה נראה קצת הרבה מגוחך, גיברת, לא יגנבו לך את החצוצרות.

טוב, כשמיכאל ומיכאל זזים על הבמה כמו חתולי פרא בכלוב בגן החיות הישן של תל אביב הם גם נותנים כבוד לכמה רוקרים שמצטרפים, כל אחד בתורו, עם השיר בו הם מתארחים באלבום, ליאור פרלה והגיטרה, פיטר רוט ופשוט שירה נקיה, הם, המיכאלים, מעריצים אותו, טוב שלא ביקשו חתימה או סלפי, יש להם גם פתור משיעור ספורט, כי לא רק שהם זזים כמו מוטרפים על הבמה, הם גם קופצים כמו כדורי גומי, הופ הופ הופ, בטח אכלו הרבה בננות לפני המופע, שיר רץ אחרי שיר, לא הספקתי להזיע והם כבר סיימו את שירי האלבום, ככה מהר, עוברים לחומרים ישנים יותר מוכרים יותר, הזמן רץ מהר והנה מגיעים לישורת האחרונה, על הבמה ממש שכונה, הנה אורחים נוספים, ערוץ הכיבוד, דאחקות על דאחקות, מי לא היה הערב על הבמה? מקפצים, שרים, מזיזים את היד מעל הביצים, כולם, סוויסה, ריקליס, מוסרי, נצ', הקבינט, אקסום.

ואני, כל הזמן חיכיתי לראות מתי המורה תחזור לכיתה כדי להשליט סדר ולהוריד את הפושטקים האלו מהשולחנות, סליחה, מהבמה, חצות וחצי החגיגה נגמרה, ההתפזרות אל השכונה האפריקאית באמת החלה, דרום מזרח תל אביב.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו Youtube כהן@מושון ופיטר רוט

וידאו Go Live פייסבוק