סיקור הופעות

"ארבעה סוגי גבינות" – שלום גד משיק את האלבום "הכל חדש"

היוצר והזמר שלום גד חוזר לבימת הבארבי במופע חגיגי לכבוד השקת האלבום "הכל חדש" ומארח את אחיו אביב גדג', חברו ידידיה בלחסן וידידיו הילה רוח, נגה שלו, קוסטה קפלן. מוצ"ש, 03.09.2016, מועדון בארבי בתל אביב, כתבנו טל קמפליס חווה את המופע ומדווח. צילום שרון עובדיה, וידאו מיכל הכט.

שלום גד, הכל חדש. צילום: שרון עובדיה מגזין רעש
שלום גד, הכל חדש. צילום: שרון עובדיה מגזין רעש

שאלה לי אליכם, מצלצל לכם מוכר השם "שלום גד", אם אתם בני 30 ומטה אני צנצנת אם אתם מכירים אותו, אם אתם בני 35 השם נשמע לכם מוכר, אם אתם בני 40 סביר להניח שהייתם בזמנו מכורים מעריצים שלו ממש.

כך נראתה תמונת הקהל מלמעלה בבארבי אמש, הקהל היה מורכב ממספר אסכולות, נוער בגיל 17 שבאים ללמוד רוקנ'רול ושירה מה הם, וקהל מבוגר עם בנות הזוג, ברק בעיניים, וזיקה אל העבר, ואני שכמו אני מתחבר לרוקנ'רול וקופץ לא משנה כמה צפוף היה בקהל, והיה צפוף!!

מספר רב של כינויים היו יכולים לתאר את מה שהלך היום בבארבי, נועז, מגוון, מסוכן, מרתק, אבל בעיקר חדש. "שלום גד והיהלומים" שונה לגמרי מהאלבומים הקודמים, ונראה לגמרי ששלום שם מאחוריו את המנקה מדרגות שבלילות גם זמר שאוסף חומרים, ומה שיש לו עכשיו, זה חיים של זמר יוצר, משורר, מפיק מוסיקלי, איש משפחה במשרה מלאה וחיית במה גם אחרי 20 שנה.

שלום מוכיח בפעם המי יודע כמה, שלא צריך לזוז יותר מדי, לעשות טיזינג לקהל, אפשר לעמוד מול המיקרופון עם גיטרה ביד, לתת את מלוא הכבוד לשירים שכתבת בתבונה רבה, מתוך מחאה אישית שלך עם עצמך שאתה יודע שכל אחד בקהל מתחבר למילים אלו במחאה הפרטית שלו.

אני אוהב שאנשים לא מכירים אותי, אז אחרי שאני חלק דומיננטי מהקהל, אני עובר בין אנשים מתחיל לפתח שיחות סתם ככה לראות איך המרגש שלהם, (הילדים של היום לא מתביישים מכלום אלה), ראשונים ניגשתי לצעירים נורא קל להתחבר אליהם, יש לנו את אותה תקווה משותפת שמתישהו הרוקנ'רול והטקסטים ששווים הפעלת מחשבה מהמאזין יחזרו להיות במיינסטרים.

שלום ואביב. צילום: שרון עובדיה מגזין רעש
שלום ואביב. צילום: שרון עובדיה מגזין רעש

וכמו שחשבתי, הם לא הכירו יצירות שלו עד לפני שהם ראו שיש הופעה בבארבי, ושמעו שירים ברשת, וזה הספיק להם להתאהב ולבוא, אפשר היה לראות על הפנים שלהם שהם באמת מתכוונים לזה, לאחר מכן המשכתי לחברה הקצת יותר מבוגרים, במרפסת של הבארבי, וכמו שחשבתי לרובם המילה הראשונה הייתה "געגוע", געגוע לשנת 1996, לתקופת "סוף המדבר" (אני חייב לומר שב1996 אני הייתי בסוף הבטן, אבל סבבה), שיש אמן שלא מחפש לעשות חשבון לאף אחד, כותב מה שבא לו, מופיע עם זה וגאה בזה, הוסיפו ואמרו שהטקסטים והחוויות ששלום מעבירים בשירים שלו פוגשים אותם גם בחייהם האישיים, וכמובן שנאמר המשפט המוכר, האהוב וללא ספק מעצבן "שתגדל תבין".

במופע זה התארחו מספר בלתי מוגבל של אמנים אורחים, כגון: הילה רוח, נוגה שלו, אביב גדג' ידידיה בלחסן וקוסטה קפלן, אנשים שליוו את שלום גד במהלך שנותיו כאמן יוצר לסוגיו ותדמיותיו שהחליף במהלך 20 שנות הקריירה, ומה ראינו מהקהל? 100% פירגון, הרגישו את הכרת התודה של שלום כלפי אנשים אלו, על כל התקופה הזו שהיו לצידו, ובשירים ששרו בעצמם, הוא פשוט עמד בצד, ליווה אותם ונתן להם להיות בפרונט מול 400 איש שצמאים לאהבה מוסיקלית בבארבי.

החומרים כמו הקהל, מגוונים, חדשים, וותיקים, הבדל עצום ביניהם, אין ספק שבתקופת ההדממה של שלום הוא התבגר, השכיל, בנה משפחה, בנה חיים חדשים, התבסס, וכמו שזה נראה? הסיק הרבה מסקנות על כל חייו הקודמים, ורואים זאת הכי טוב בהתייחסות שלו כלפי שירים קודמים יותר, הוא שר אותם לאחר עיכול והבנה מלאה של הטקסטים.

המשותף לי ולשאר הקהל אני חושב, זה החיוך על הפנים בדרך החוצה מהבארבי, הבנה שמשהו ישן וטוב חוזר, געגוע שהגיע לפורקן לשירים מסוג זה ובמילה אחת, בעצם שלושה "שלום גד והיהלומים".
אוהבים טקסטים שנכנסים עמוק? אז כנראה שאתם בדיוק כמוני, אז מהרו לרכוש לעצמכם את האלבום החדש של שלום גד והיהלומים, תתנתקו מהמציאות העכשווית, תפעילו את הדמיון ותבינו מה מזמן לכם העתיד.

 

אני מזמין את כולם לעקוב אחר הופעות קרובות של היוצר המדהים שלום גד, לחוויה מרתקת על הבמה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שרון עובדיה מגזין רעש 

וידאו, צילום מיכל הכט

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: