המופע של קרלוס וסנטנה

קרלוס סנטנה ולהקתו מופיעים בפארק הירקון בתל אביב, מוצ"ש, 30.07.2016. אדר אבישר, עיתונאי ומוסיקאי מביא את הרשמים. יובל אראל מביא את התצלומים והחפירות.

קרלוס סנטנה בפארק הירקון. צילום: יובל אראל

קרלוס סנטנה בפארק הירקון. צילום: יובל אראל

התאריך ההיסטורי הוא 16 באוגוסט שנת 1969, קרלוס אוגוסטו סנטנה אלבז, או בקיצור קרלוס סנטנה, יחד עם להקתו הנושאת את שם משפחתו, המונה את טום פרזיר (שירה וגיטרה), מייק קארבלו (כלי הקשה), מייקל שרייב (תופים), דיוויד בראון (גיטרה בס), וגרג רולי (אורגן האמונד), עולים לבמה בשטח המרעה של החוואי מקס יסגור, והשאר כמובן היסטוריה. עשר שנים מאוחר יותר, קיץ 1978 אני עושה את שירותי הצבאי בסוללת טילים בשארם א שייך בסיני, בחדרי מצויים כפק"ל מקרנת 16 מ"מ של היחידה ושלושה מארזי פילם של סרטי הקולנוע – "הטוב הרע והמכוער", "אופרת הרוק טומי" ו"פסטיבל ווודסטוק" אותם אני מקרין לעצמי ולחברי ביחידה לפחות פעם בשבוע, סרטי קאלט בהתהוות. קיץ 1987, עשור נוסף חולף ואני זוכה לראות את קרלוס ולהקתו, אם כי בהרכב שונה במעט מעל הבמה ב"פארקונצרט" בתל אביב, אירוע שהופק בידי מפיק צעיר בשם שוקי וייס.

בחזרה לפארק אחרי שלושים שנה. צילום: יובל אראל

בחזרה לפארק אחרי שלושים שנה. צילום: יובל אראל

כמעט שלושים שנה עוברות ואמש אני זוכה לראות ולשמוע את קרלוס סנטנה פעם נוספת, הפעם כצלם במופע העומד בסימן החזרה לשורשים לאחר השקת האלבום Santana IV האמור להיות הרביעי בסדרת אלבומיו הראשונים עם ההרכב המקורי.  מטלת סיקור המופע הוטלה על כתפיו של אדר אבישר, מוסיקאי, עיתונאי ואיש תקשורת וותיק, המקבל את רשות הדיבור:

פרולוג:

זיכרון ראשון – ילד בן 12 תל אביבי, חובב מוסיקה שקורא באדיקות מגזינים של רוק מחו"ל, ה"רולינג סטון", ה"ניו מויזיקל אקספרס" ואת…. "להיטון". הכותרות בשנת 1969 היסטריות, פסטיבל המוסיקה הגדול ביותר בתולדות האנושות הסתיים, מסר של שלום ואהבה עולמית כשסמל השלום המפורסם מתנוסס מעל כל בגד (בדרך כלל חולצות באטיק).

בקולנוע "אסתר" בככר צינה דיזנגוף בתל אביב מתרחשת היסטוריה, הקולנוע "הממוסד" מקרין ארבע פעמים ביום את הסרט שתיעד את הפסטיבל. (בדרך כלל סרטי "קאלט" כגון אלה היו מוקרנים בקולנוע "פאריז" שמול מלון דן ברחוב הירקון).

הכניסה, רק למבוגרים מגיל 18 וכל זאת בגלל סצינה של בערך שתי שניות שרואים בה כמה "היפיות" רוחצות באגם בחיק הטבע ללא כיסוי עליון – רחמנא ליצלן, הצנזור על הסרטים חשש לנפשם הרכה של צעירי ארץ הקודש.

למזלי, אמי עליה השלום, הייתה מיודדת מאד עם הבעלים של בית הקולנוע, מתי ותקווה, ולאחר הפצרות שכללו לחץ פיזי מתון אפשרו הבעלים את כניסתי אך ורק אם אני אלבש מכנסיים ארוכים (ולא ג'ינס) ואמי תסכים ללוות אותי להקרנה.

באותו יום חגיגי, הלכתי להחליף ספרים בספריית "מירה" הצמודה לבית הקולנוע, קניתי שני סאברסים על הקרח מהמוכר התימני הקשיש שישב על מדרגות בית הדואר ברחוב אסתר המלכה והמתנתי מאחורי עמוד להגעתה של אמי…. אוי לאותה בושה, ללכת עם אמא לקולנוע…. אני חושב שזו הייתה הפעם היחידה שהלכנו ביחד לקולנוע וכיום, ממרום גילי, ולאחר פטירתה לפני כשנתיים, אני מרגיש סוג של עצב ופספוס אדיר כשאני חושב על כך…. האמת היא ששנים רבות לאחר מכן, הייקית השורשית ילידת שניידמול שבפרוסיה, שגדלה על וואגנר, שטראוס ובטהובן, המשיכה להתלהב מה"ביצועים" הפנומנאליים של ה"גיטריסט ההוא שקופץ באוויר" (פיט טאונשנד), וה"אפריקני" הזה שמנגן עם השיניים בגיטרה (ג'ימי הנדריקס), וה"מסומם" הזה עם האבטיח שמנגן מאד יפה, (אלווין לי) – (כמה מצחיק שה"מסומם" ההוא ביקר בשנות ה – 80 בביתנו ואמי זכתה להכיר באופן אישי את אלווין לי בזמן ההופעות שלו בארץ….

אני מספר לכם את כל הסיפור הזה כי מבחינתי, וכנראה גם אצל רבים מבני דורי, הפתיח של ההופעה של סנטנה בפארק הירקון שבו הוקרן הסרטון המתעד את   SOUL SACRIFICE מוודסטוק סגר מעגל שהחל בנפש שלי בגיל 12 ונסגר בגיל 59…

סינדי בלקמן סנטנה, בת זוג ומתופפת. צילום: יובל אראל

סינדי בלקמן סנטנה, בת זוג ומתופפת. צילום: יובל אראל

עוד מעגל נסגר כשבתחילת ההופעה שמעתי את קולו של המפיק שוקי וייס שדיבר על ההבאה הקודמת של סנטנה לארץ שנעשתה בשיתוף פעולה עם גדול המפיקים – בילי גראהאם, יהודי ניצול שואה שהיה הבעלים של אולם המופעים המיתולוגי – "הפילמור" שהיה אחראי לחשיפתם ןלניהולם של גדולי דור כ"להקת האחים אולמן", "מטוסו של ג'פרסון" ו"סנטנה" ועוד רבים וטובים.

אצל שוקי וייס, שהיה הבעלים של חנות התקליטים "מסדה" (הראשונה ברחוב דינגוף ליד שד' בן גוריון, והשניה ברחוב פרישמן במקום בו שכנה מסעדת קליפורניה של אייבי נתן) רכשתי במיטב כספי את כל האלבומים "הקלאסיים": "משין הד" של סגול כהה, "סנו גוס" של קאמל ועוד אושיות של מיטב אומני הרוק. וייס גם היה זה שבצעד אימפולסיבי וספונטאני הציע לי לקיים כל יום חמישי ג'ם סשנים בקולנוע דן שהיה בבעלותו, מופעים שבהם ארחנו ענקי מוסיקה מקומיים כחיים רומנו, יצחק קלפטר, אלון הילל, פטר ורטהיימר ורבים אחרים, אומנים שבאו מחו"ל כחברי להקת ואן דר גראאף, אלווין לי, חברי אוריה היפ ועוד.

שוקי וויס (או בית ספר לארגון מופעים):

אתחיל בווידוי – אני שונא את פארק הירקון, שונא את דרכי הגישה למקום, שונא את בעיות האקוסטיקה הקשות ממנו המקום סובל (והרי המקום לא תוכנן כמרכז להופעות רוק). אחד מטכנאי הקול הבכירים של "סגול כהה" סיפר לי כי השיפוע של הפארק לא מספיק גבוה וכי למעשה אין שום אלמנט בנוף שיגרום להחזרת צליל ממערכת ההגברה – ולכן, לא משנה כמה מגברים תשים בפארק הצליל, או לפחות חלקו, תמיד "ילך לאיבוד" (ניתן להתגבר חלקית על הבעיה הזו בהצבת מערכות הגברה אחריות שיחזירו מעט מהצליל – אבל מדובר כאן בהשקעה כספית אדירה).

האמת היא, שמאז שנפתח הפארק בראשון לציון, שנבנה ותוכנן בדיוק למטרה של הופעות רוק, הבעיה של פארק הירקון רק מתעצמת.

אבל, כשמתעסקים עם מקצוענים כמו שוקי וייס (וכן אני משוחד), כנראה שהבלתי אפשרי הופך לאפשרי. הכל באופרציה המפלצתית הזו שנקראת "הופעת פארק" תקתק כמו שעון שוויצרי – מעגלי האבטחה הבלתי נגמרים, התחושה שאתה בידיים טובות, האדיבות של השוטרים, אנשי מג"ב והסדרנים, סידורי החניה, הכוונת הקהל, הכניסה המסודרת (ושוב האדיבות של הסדרנים – אני חייב לאמר משהו בהקשר לכך – הערב שלך נראה אחרת לגמרי כשסדרן שבודק לך את הכרטיסים מוסיף בסוף התהליך : "שיהיה לכם ערב מקסים" וחווית השרות מתעצמת כשסדרן נוסף שמופקד על הושבתך בכיסאך מוסיף: "שמחתי לעזור מקווה שתיהנו מההופעה, הולך להיות אחלה"… ).

סנטנה, מיתולוגיה חיה ומנגנת. צילום: יובל אראל

סנטנה, מיתולוגיה חיה ומנגנת. צילום: יובל אראל

על כך צריך להוסיף את שפע המזנונים והבארים שנוהלו באופן יעיל מבלי שהצטברו תורים מיותרים, האוכל היה מגוון וגם כאן המוכרים אדיבים ומנומסים…. בשטח הוצבו מספיק תאי שירותים לספק את הביקוש וברזיות מים תוך הדגשה של המארגנים לשתות הרבה מים – תחושה של חוץ לארץ….

והכי חשוב, וייס קיבל החלטה מאד מאד נכונה ובניגוד ל"ביזיונות" שאותם חווינו לאחרונה, הוא פשוט החליט לוותר על "מופע חימום". מוכיח לכל העולם ואשתו כמה התופעה הזו מיותרת ולעיתים מעיקה.

ולסיום הסעיף הזה – תענוג היה להיות חלק "מהפיזור" של 25 אלף הצופים שהיו בפארק. הכל התנהל בשקט מופתי ביעילות הזכורה לי מהופעות של האבנים המתגלגלות בוומבלי.

סנטנה בפארק:

סנטנה מאז ומתמיד היה בית ספר למופעים מקפיצים ומושקעים. הוא תמיד ידע לגייס לשירותו מוסיקאים לא רק וירטואוזים אלא גם פרפורמרים שיודעים להלהיב את הקהל כלהטוטנים בקרקס.

אני מודה שקצת הופתעתי (והתאכזבתי) מהרכב הנגנים – על פי הפרסומים המקדימים בעיתונות הרוק העולמית סנטנה שהקליט אלבום נפלא עם חלק מחברי להקתו הראשונה והמיתולוגית, בניהם הקלידן והזמר גרג רולי, הגיטריסט הנפלא ניל שון והמתופף מייקל שרייב (שהלכו אחרי האלבום השלישי והקימו את להקת העילית "JOURNEY") היה אמור לצאת למסע הופעות כדי לקדם את האלבום. האמת היא שהיה נחמד שוב לצפות בחברי הלהקה המקורית מבצעים את EVIL WAYS  ואת BLACK .MAGIC WOMAN ובמקומם קיבלנו הרכב "חדש" של סנטנה ללא צל או שריד מהלהקה המיתולוגית (בניגוד לטעות של לילית וגנר בידיעות אחרונות היום).

אל תבינו אותי לא נכון, חברי ההרכב שהגיעו לארץ ראויים לכל שבח, במיוחד הקלידן דייויד מאתיוס, והמנהל המוסיקלי והבאסיסט בנג'מין רייטוולד שהפגין שליטה בכלי נגינתו באופן המזכיר את הנגינה של ד"ר מרכוס מילר.

אנדרו וורגס, ווקליסט בהרכב החדש. צילום: יובל אראל

אנדרו וורגס, ווקליסט בהרכב החדש. צילום: יובל אראל

פחות אהבתי את התיפוף של אשתו של סנטנה בהווה, הגברת סינטייה סנטנה, אמנם מדובר במוסיקאית וירטואוזית אך משהו בתיפוף שלה לא "מאורגן" ובניגוד למתופפי העבר של הלהקה היא לא מהווה את עמוד השדרה הקצבי של ההרכב.

שלא באשמתה גם חצי ממערכת התופים עליה ניגנה לא הוגברה כראוי ולפחות באזור הטריבונות לא שמענו את תופי הטמטם הרצפתיים וחלק מהמצילות (גם בסולואים שקיבלה).

הסאונד, ככלל, הווה את נקודת החולשה של הערב: אני מצפה מהרכב כמו סנטנה שהסאונד יעיף אותי אחורה, אני מצפה לבאסים עמוקים שמרעידים את הטריבונות (כמו שקובי כהן חברי המוסקאי קורא לזה: "באסים מהתחת") הסאונד היה יחסית חלש, לא הומוגני, וכאמור, לפחות בצדדים חסרה הגברה של חלק מהכלים וממערכת התופים… אולי חששו לאוזניהם של חלקים גדולים מהקהל שמילא את פארק הירקון שמרביתו עבר את גיל ה – 40…

וכן, זה היה בעיקר מופע לבני ה -40 פלוס וצפונה, אולי בגלל מחירי הכרטיסים, אולי בגלל שסנטנה מאז ומתמיד שידר מוסיקה נטו. מוסיקה של סוגה עילית המערבת ג'אז, בלוז, רגאיי וכמובן הרבה מאד מוסיקה לטינית – כאן לא מדובר במופע של פירוטכניקה, לא של רקדניות בתלבושת מינימליסטית ושל מסכי וידאו מתחלפים. וצריך גם להודות שחלק ממוסיקת הסאלסה שמייצר סנטנה בשנים האחרונות היא מוסיקה ל"מבוגרים".

גם קטעי הקישור של סנטנה המדברים על שלום ואחווה בינלאומיים בנוסח: "בכל שפה אנחנו משפחה אחת… אנחנו הם אלה שמעצבים את פני העתיד שלנו עבור משפחותינו וילדינו… הגיע הזמן לשנות את העולם", נשמעים מנותקים ותלושים מהמציאות במיוחד על רקע הפעילות של דע"ש ברחבי העולם… גם דבריו על האנרגיות המיוחדות שחשה אשתו בביקור בירושלים נשמעים הזויים כמעט כמו לנגן קטעים מ"הבה נגילה" וקטע הנושא מתוך הסרט "אקסודוס" כמחווה לקהל – ואני לא בטוח שקהל צעיר יותר היה מקבל "בהבנה" ובסלחנות את פרצי ה"שמאלץ" הללו.

ככלל, אני מחלק את הקריירה של סנטנה (כמו כל דבר בצה"ל) לשלושה חלקים: "החלק הקלאסי" מהאלבום הראשון ועד לשלישי – מוסיקת רוק שורשית, בסיסית שבו עיצב את התרכובת עם המקצבים וכלי ההקשה הלטיניים וסגנון הנגינה הייחודי שלו , "החלק הרוחני", שבו גילה סנטנה את הגורואים של הודו עובדה שהשפיע רבות על הסגנון המוסיקלי שלו ובאה לידי ביטוי באלבומים כקראוון סריי ועבודותיו עם ג'והן מקלוכלין, והחלק השלישי (והפחות אהוב עלי) יצירת אלבומים ממוסחרים הכוללים לפחות להיט מצעדי אחד בסגנון סלסלה  לרחבות הריקודים.

למרבה המזל סנטנה ידע לשלב היטב בין הרפרטואר של ימי וודסטוק בינהם JINGO, OYE COMO VA, ו – BLACK MAGIC WOMAN  שבו הפגינו המוסיקאים את השליטה האבסולוטית שלהם בכלי הנגינה (הקלידן למד אחד לאחד את הסולואים המקוריים של גרג רולי משנות ה -70) לבין ביצוע להיטים כ –     MARIA MARIA  ,SMOOTH   ו – FOO FOO  שהקפיצו את קהל היאפים הצפון תל אביבים וגרמו להרבה שמחה. ומהבחינה הזו – הקהל יצא מאד מרוצה ואף למעלה מזה.

אצבעות מהירות על רוק לטיני. צילום: יובל אראל

אצבעות מהירות על רוק לטיני. צילום: יובל אראל

סנטנה לא טירון, וממרום 70 שנות חייו הוא יודע היטב שעליו לשלב בין מוסיקה קליטה שנועדה לאוזני מעמד הביניים פלוס לבין חובבי הנוסטאלגיה של שנות ה 70 המוקדמות. חייבים גם להודות שהיו כמה "נפילות" בנגינה הוירטואוזית שלו כמו ב SAMBA PA TI שבו אלוהי הגיטרה לא נשמע "חד" כפי שהיה (ואולי זה היה בגלל החום והלחות).

באופן אישי הייתי מוותר על כמה מהלהיטים "העכשוויים" כ – I LOVE YOU MUCH TOO MUCH  או SHINE אבל מבין שהנם חיוניים ליצירת אווירה במופע.

לקראת החלק האחרון של המופע שערך שעתיים ורבע (לא לשכוח שבפארק הירקון חייבים על פי חוק לסיים את המופע בול ב 23.00) העסק השתחרר מעט וההרכב חזר לימים קצת פחות מסחריים שכללו קצת יותר אלתורים וחופש מוסיקלי (בינהם ביצוע מרענן של הגיטריסט השני, תומאס מאסטו ל"רוקסאן" של להקת פוליס.

אפילוג:

בעולם של ביונסה, מדונה וקנייה ווסט, טוב שנותרו עוד סנטנות שיכולים להעיד שאין תחליף למוסיקה, למוסיקליות ולוריטואזיות. שיכולים להרטיט מיליונים בסולו גיטרה מתוחכם, במתיחת מיתר ולא באמצעות פירוטכניקה ועשן… כלל ידוע הוא שכשהעשן מתפוגג פתאום רואים את האומן במערומיו ואז שום "הפקה", "אפקטים של ארט" או רקדניות בסנדלי סטילטו  לא יכולים להסוות את האמת.

סנטנה שייך לדור של גיטריסטים נפילים שהביא מוסיקה נטו לעולם, שייצר משהו חדש, צלילי וסגנון שאיש לא יצר לפניו ומסתבר שגם לא אחריו, דור שאיליו משתייכים בין השאר דייויד גילמור, ריצ'י בלקמור, בריאן מיי, סטיב וואי וג'ו סאטריאני. דור שהולך ומתמעט.

לאור דברים אלה, כל זמן שהמוסיקאים וההרכבים הללו עוד בשטח רצוי לנצל את העובדה הזו כי לא בטוח אם לא מדובר בסיבוב ההופעות האחרון.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל

וידאו, צילום לאה אבישר

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s