ויברציות חלומיות: בראיין ווילסון והאשלייה הנצחית בחוף רעננה

חמישים שנה אחרי שלימד את העולם ואת הביטלס לחלום עם צלילים של חיות מחמד, הגיע בראיין ווילסון יחד עם חבריו אל ג'רדין ובלונדי צ'פלין, להופעה אחת בישראל עם כל הלהיטים הגדולים של הביץ' בויז, מוזיקה נצחית של כוסיות, שתישאר לעוד חמישים שנה.

לרגע אחד, שנמשך כמעט שעתיים, היינו כחולמים. אחרי שאלטון ג'ון פתח את הקיץ בפארק הירקון, הגיעו בראיין ווילסון, אל ג'רדין ובלונדי צ'פלין מ"הביץ' בויז" יחד עם חבריהם, לאמפי-פארק רעננה, כדי להשיק אותו רשמית. ולמשך שעה ו-45 דקות חיינו את הפנטזיה האופטימית והמשוחררת על הקיץ הנצחי, החופים שטופי השמש של קליפורניה, הבחורות בבגדי הים, האהבות הראשונות על חולות הזהב, והכיף שאין לו סוף עם החבר'ה הכי מגניבים בעולם, הגולשים, שכמו שכתב דני סנדרסון במחווה ללהקה האגדית ההיא, השתרעו אמש "מחוף בת ים עד הרצלייה". עד שבסוף התעוררנו מהחלום חזרה למציאות הישראלית המדממת.

ומבלי שידע מה יקרה, ווילסון פתח את המופע בישראל, חצי שעה לפני הפיגוע בשרונה, עם " Our Prayer" הקצר והאווירתי ומיד אחריו "Heroes and Villains" מתוך "Smile", אכן ערב של גיבורים ורשעים. בראיין ווילסון הגיע לישראל ישירות מהפסטיבל הטרנדי "פרימוורה" שבברצלונה, כדי להגיד לקהל המקומי עשרות פעמים "תודה תודה", וגם "ערב טוב תל אביב" ו"מגן דויד". הסיבוב הנוכחי שלו, בגיל 73, מוקדש לפרידה מהקהל במקומות בהם כבר ביקר, ולהגעה למקומות בהם לא היה מעולם, כמו ישראל. הסיבוב הזה הוא בסימן האלבום "Pet Sounds", "צלילים של חיות מחמד", שהוציאו ווילסון ו"הביץ' בויז" לפני 50 שנה בדיוק ונחשב כיום לקלאסיקת ענק בתולדות הפופ, כולל ההשפעה הברורה על "סרג'נט פפר" של הביטלס. אמש ווילסון חגג את היובל לאלבום וחצי שעה לתוך המופע ביצע אותו במלואו, יחד עם עשרת המשתתפים על הבמה, מהקלאסיקות "Wouldn't It Be Nice" ו-"God Only Knows" שסחטו מהקהל מפלי רגש, ועד לקטעים אינסטרומנטליים ששבו והדגישו פופ פסיכדלי מהו ומהם מקורותיו.

הם היו עשרה ובהמשך גם 11 איש על הבמה: תופים, פרקשן, בס, שני קלידנים, סקסופון וכלי נשיפה, שלושה גיטריסטים, כשאחד מהם הוא אל ג׳רדין ששר את שיריו מימי הלהקה, בנו, זמר הליווי הנפלא מת'יו ג׳רדין (שלפעמים גם מחזיק גיטרה) ו-ווילסון עם הפסנתר. הם נשמעו טוב, צליל עשיר, כמעט אפשר לומר קיר סאונד. כשהם ניגנו את הסרפ-רוק הביץ' בויזי הקלאסי אפשר היה להינות משכבות הצליל בנפרד וביחד. חשוב מכך, הם הצליחו לשחזר את רוב ההרמוניות הקוליות הנצחיות ההן, שבוצעו היטב, רחפניות ונוצצות כאחת, בעוצמה וברוך, עם יופי וברק. נכון, הקול של ווילסון חורק ומזייף, אבל האחרים חיפו עליו היטב היכן שיה בכך צורך.

ההופעה התחילה עם כמה קלאסיקות אחרות של "נערי החוף", כמו "California Girls", "Don't Worry Baby", הבלדה הרומנטית "Surfer Girl" וכמובן ו-"I Get Around" שהקהל המקומי קיבל בתשואות. ווילסון, שלא קם מהפסנתר, הוא כבר בגיל שבו יושבים, כמו גם חלק גדול מהקהל, שהיה בגיל הישיבה, אבל את השירים הללו רוקדים לנצח. יש משהו קצת פאתטי באנשים מעל גיל 70 ששרים לאנשים בגילאים 50-70 על גלישה ובחורות בים, מעלים על נס נעורים נשכחים ואבודים מלפני עשרות שנים, אבל השירים האלה כל כך ויטאליים ומושלמים, שהם יישארו גם אחרי שכולם ימותו. בינתיים, מי שישב רחוק או עמד רחוק, סבל מהיעדרותם של מסכים בהופעה הזו. במקום שמכיל 8,000 איש עם מרחק מירבי של 60 מטר מהבמה, מסכים הם הכרח, במיוחד כשמדובר באייקון כמו ווילסון (וג'רדין וצ'פלין) שהקהל רוצה לראות את פניו, בפעם הראשונה והאחרונה שלו בישראל.

הגיטריסט והזמר בלונדי צ׳פלין, חבר לשעבר ב"ביץ' בויז", התארח לביצוע של "Wild Honey" והביא אנרגיה, חספוס וכוח של רוקנ׳רול. סולואי הגיטרה הבשרניים שלו הסבירו את העובדה שהופיע בעבר עם "הרולינג סטונז". אחר כך הוא המשיך לבלוז של "Sail on sailor" ושוב נותן סולו רוקיסטי. תענוג.

ואז ווילסון מכריז "עכשיו ננגן את "פט סאונדס" ומתיו ג׳רדין שר את "וודנט איט בי נייס" המקסים, שאחריו מתחילה הצלילה לעומק הפסיכדליה של האלבום, כשווילון וג'רדין הבן מתחלקים בשירה, כולל קטע אינסטרומנטאלי מבריק בדרך, עד לסוף "הצד הראשון" עם "סלופ ג׳ון בי". כשהופכים צד בתקליט הוירטואלי מגיע רגע השיא במופע, "God Only Knows", שנחשב לאחד משירי הפופ הגדולים בהיסטוריה. ווילסון שר בקולו הלא מושלם ומזייף, אבל זה לא משנה כי הקסם שם, ובסיום השיר הקהל קם להריע, והוא משיב ב"תודה תודה תודה". בהמשך מגיע "I Just Wasn't Made for These Times", אחריו קטע אינסטרומנטאלי נוסף ועד ל-"Caroline, No", מסע של 50 דקות עם אחד האלבומים המדהימים באמת, שהקהל מריע לו ובצדק, ומסתיים עם ההקלטה המפורסמת של הרכבת והכלבים הנובחים.

פרק ההדרנים נפתח עם הצגה ארוכה של כל המשתתפים, ואז מגיע עוד רגע שיא חזק בדמות "Good Vibrations" בביצוע גדול מהחיים, עשיר בצליל וממכר. הקהל קם ונשאר לעמוד, כדי לרקוד ולשיר שרשרת להיטי קיץ מגניבה ומקפיצה לה: "All Summer Long", "Help Me Rhonda" עם הסקסופוניסט שיורד לקהל, "Barbara Ann" שהוא הכי "אסקימו לימון", "Surfin' U.S.A" שמשפריץ אמריקנה ולסיום "Fun, Fun, Fun" עם פתיחת הגיטרה המושלמת והכה מזוהה של ג׳רדין. זו מוזיקה של כוסיות שמסתובבות על החוף, שירים של חופש נצחי וכיף אולטימטיבי שיצמידו בטלוויזיה לכתבות על גולשים וים גם עוד חמישים שנה. כמה כיף היה להרגיש כוסית אוניברסאלית לשעה ו-45 דקות, עד שנאלצנו לצאת החוצה ולהיות שוב ישראלים.

פליי ליסט וידאו, יוטיוב, קרדיטים בגוף הקליפים