זה לא הגיל, זה התרגיל

ליאו באד וולש שורף את הבארבי במופע בלוז מיסיסיפי טהור שאינו משאיר את הקהל במקום, מופע סיום לפסטיבל הבלוז הראשון של תל אביב, חימום ותופים – לייטנינ' מלקולם, שני, 06.07.2015, מועדון בארבי, נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל, וידאו – אדוה אראל.

אפשר לנסות ולסכם את החוויה מאמש במועדון בארבי התל אביבי במופע הסיכום והסיום לפסטיבל הבלוז הראשון באותה תחושה שחשו, אילו היו מטפסים להר סיני, בני ישראל ההוללים, והיו מציצים מאחורי כתפו של משה רבינו בעת שעסק בסיתות עשר הדיברות על גבי לוחות הברית, הזמן והמקום, האיש והמנגינה, הארד קור טהור, ליבת כדור הארץ!

כן, הבלוזיסט הזה, ליאו באד וולש אשר הגיע בפעם הראשונה לישראל במסגרת פסטיבל הבלוז של תל אביב, הוא אחד מאמני הבלוז המצוינים שצמחו שם בין יובלי הדלתא של המיסיסיפי, סוג של ערש מולדת לבלוז הטהור, הוא רק בן 83 ואוחז בגיטרה כבר שבעים שנה ברציפות עוד מהימים שהבלוז היה מנוגן בכלים אקוסטיים.

את ימיו הראשונים עם הגיטרה עשה ליאו בעיירת הולדתו, סאבוגלה, במיסיסיפי, בהתגנבות עד שהצליח ללמד עצמו לפרוט כהלכה על הכלי של בן דודו הבוגר ממנו שהתרשם עמוקות מיכולתו של הנער הצעיר ונתן לו יד חופשית לנגן בציבור, שמו של ליאו הגיע עד אוזניו של בי.בי קינג שהזמינו לבחינה אך לנער הצעיר לא היה מספיק מזומנים כדי לעשות את המסע עד ממפיס העיר. הוא המשיך לנגן להנאתו עד גיל ארבעים או אז פנה לתחום מוזיקת הגוספל הדתית בכנסיות שבדרום ואילו הבלוז נשאר כתחביב עד שבשנת 2013 הוקלט בסתר מבצע קטעי בלוז ביום הולדת של חבר, מאז הוא פרץ כסערה לעולם הבלוז העולמי בינואר 2014, זמן קצר לפני יום הולדתו ה- 82 יצא אלבומו הראשון – “Sabougla Voices”, שנה לאחר מכן, בחודש מרץ האחרון, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה- 83 יצא לאור אלבומו השני “I Don’t Prefer No Blues”.

מאז חייו השתנו לחלוטין, הוא עושה כעת בסבב הופעות ברחבי העולם, ובזכות ימית הגר, מי שעומדת מאחורי חברת ההפקות nobodysfaultproductions המרימה את סצנת הבלוז בישראל למקום של כבוד, זכינו אמש, ברי המזל אשר דאגו להתכנס במועדון בארבי בתל אביב, לחוות את הצלילים והגרוב השורשי של המוזיקאי הענקי הזה, בלוז עמוק, היישר מהלב, חזק, ללא עידונים, שורשי, אמיתי, מלהיב, שאינו משאיר אותך לרגע עומד במקום, סוחף אותך במשמעותו כמו טקס דתי פולחני אחד ארוך.

בכלל צריך לתת יותר ממילה אחת טובה לימית הגר, מי שלקחה על עצמה את המשימה האדירה הזו של החייאת סצנת הבלוז המקומית עם הופעות של אמנים המגיעים מעבר לים, אני מאמין באמונה שלמה שהיא משוטטת מעת לעת ברחבי אזור המיסיסיפי באמריקה התיכונה והדרומית, פותחת בבעיטה דלתות של אסמים ואורוות נטושות בעיירות קטנות ושולפת מבעד לערימות החציר את הכי טובים, הכי כשרוניים, הכי שורשיים והכי אמיתיים מבין אמני הבלוז על תת סגנונותיו רק כדי לאפשר לקהל הישראלי לחוות, לטעום ולהבין מה זו מוזיקה אמיתית, מוזיקה שצמחה עוד מימי משק המשוטים בספינות העבדים שהובילו את בני אפריקה השחורה לפני מאות בשנים לעבר שדות הכותנה והמרעה במדינות אמריקה, להפוך לעבדים לאדם הלבן ולחוות את הייסורים שהובילו לאמונה החזקה במוזיקה כגורם לחיים עצמם.

המופע של ליאו באד וולש אמש במועדון בארבי נפתח עם חימום בן חצי שעה של מוזיקאי מוכשר נוסף, לייטנינ' מלקולם, בחור אמריקאי דרומי בעל המבטא המתגלגל הקלאסי שהספיק לנגן ולהופיע לצידם של הגדולים בסצנה כאר אל ברנסייד, טי מודל פורד, רוברט בלפור, סדל דיוויס, ביג ג'ק ג'ונסון, האני בוי אדאוורס, הוברט סאמלין ועוד הרבה הרבה אחרים, הוא נחשב כאחד מאורחי הכבוד של הפסטיבל, אשר הספיק לפתוח את הסבב המקומי שלו בבאר שבע ב"עשן הזמן", להמשיך ולהרביץ מופע חי ומסעיר בקונטיינר בנמל יפו, להעניק כיתת אמן במרכז "חלילית" בכניסה ליפו ולבסוף לתת את הפינאלה הכל כך מרשימה עם גיטרה חשמלית אחת בידיו בעוד רגליו נותנות בקצב עם מערכת תופים שחציה מוצב בכלל על ארגזי ירקות כמעין הצהרה שלא הכסף עושה את הכלי אלא האיש המנגן עליו.

חצי שעה של נגינה צרובה ומיבבת שאינה מותירה אותך אדיש ואפילו לשבריר שניה, כל נשמתו וכל גופו חיים את המנגינה, את הבלוז.

אחרי מנת פתיחה מדהימה שכזו מגיע רגע האמת, ליאו באד וולש, אפרו אמריקאי נמוך, כפוף צנום, אותות הגיל ניכרים עליו כשהוא עולה אט אט לבמה נעזר בעוזר שבהמשך גם נתן בשירה ומחיאות כף קצביות, פוסע לאט לעבר הכסא המוצב על הבמה הכמעט ריקה מאביזרים, כשהוא מתיישב ומניח על רגליו את הגיטרה החשמלית המצופה באדום מטאלי נוצץ ששמו מובלט עליה באותיות קידוש לבנה בולטות, או אז אצבעותיו הזריזות מדגימות לקהל במועדון איך מנגנים בלוז אמיתי ונכון, היישר מהלב ומהנשמה, ואתה מבין, בעצם מתחיל להבין, שאחד כזה, כמה שהוא מאוד מאוד מבוגר, כמה שהוא החל באופן רשמי את הקריירה שלו רק לפני שלוש שנים (כי בעצם כל השנים הוא כמעט ולא נגע באופן רשמי בבלוז) הוא כאן, כעת ועכשיו, בדיוק בזמן הנכון והרגע הנכון כדי לצקת אל תוך גופך את הבלוז, כזה גרובי, כזה טהור, כזה מחוספס, כזה אמיתי, היישר מליבת כדור הארץ, מהצנטרום של העולם, מהלב של היצירה, עם כל המטענים, של מאות השנים, של חיים קשים, של האמת הצרופה.

בקטנה – זו הייתה חוויה, כי באמת זה לא הגיל, זה התרגיל, לליאו יש את זה!!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו, צילום: אדוה אראל