גרובסטוק. התימ-אינדי-אדה

פסטיבל גרובסטוק בחאן השיירות, הנגב, דרומית לצריף של בן גוריון, סופ"ש 5-6.06.2015, דפנה טלמון חוותה, צילמה ומספרת, אני חופר פתיחה.

בסוף השבוע נסעה דפנה טלמון לחאן השיירות, בנגב, ממש ליד הצריף של בן גוריון בשדה בוקר, פסטיבל גרובסטוק, שכלל את ההופעות הכי טובות במזרח החדש של הסצנה, היא צילמה את ההתרחשות ומביאה את הסיפור, אני נשארתי בעיר העברית הראשונה, לשמור על האספלט והבטון, שדה בוקר והנגב בשבילי זו ילדות רחוקה, חדר אוכל בתוך צריף, מלפפונים ועגבניות ליד תפוח אדמה בלבן והזקן יושב מולי, ילד קטן בכיתה א'. מאז אני מחפש מקום ליד הים. דפנה לעומת זאת לא נרתעת ממסעות והרפתקאות, רשות הדיבור לדפנה:

עזבו אתכם מהתימניאדה השנתית באילת, קמה לה מתחרה אינדי, שכן, כל הגרוב הזה התחיל בפיזוז תימני אדיר. אליו הצטרפו מאות חייכנים בקהל. וזה עוד כלום. אתחיל שוב, אי שם ליד שדה בוקר, קמה לה עיר גרוב. יממה של מוזיקה מזיזה ישבנים וחיוכים מחממי לבבות. יאללללללה שלי יש לנו סצינה נהדרת!

אלפי התמונות עושות כעת את דרכן מכרטיס הצילום למחשב המקרטע ומשם למדיה החברתית הקרובה ללבכם. ובינתיים עלי לעשות סיכום ביניים של מה שקרה לי בסופש האחרון. אי שם במדבר, כשברקע הפסקול של רדיו טריפ, ״בוא נא איתי אל המדבר״ של אלכסנדרה. אם אנסה לעשות איזה מתמטיקה פשוטה של הסיכום הזה אכשל בוודאות.

ובכל זאת? שיחות שנסבו על ילדים, מוזיקה, פחי זיתים, פולימרים (ולא פוליאמורה) וחומרי הקצפה של מטוסים תוצרת גרמניה, עראק, חמוציות ואטמי אוזניים. הכי אקלקטי. והכי ביזאר, מזג האוויר בעצמו עמד דום לנוכח הפסטיבל והיה נוח ואוורירי עם בריזה אלגנטית בצהרים (ויש הסבר בהמשך). אז למה לא כל יום זה גרוב?

תור לוהט ומגניב

הגענו. תור של שעה ויותר השתרך לו בלב המדבר. שתי נקודות כניסה ציפו למבקרים, באחת אספו את הכרטיס ובשנייה בדקו את התיק והחליפו את כרטיס הכניסה בצמיד. בדיקת התיקים היא שעכבה את התור, בכל זאת בדקו שאין בתיק אלכוהול ובקבוקי זכוכית. אבל לא נרשמו סצינות או עצבים מיותרים. ככה זה כשהחום הלוהט של המדבר לא כולל את הלחות המהבילה של תל אביב.

ג׳ובות. הביטקוין המקומי

בכניסה באוהל האינפו יכולת להחליף כסף למטבע המקומי ״ג׳ובות״. עם הג׳ובות ניתן היה לקנות אלכוהול וצ׳אי, אבל לא מזון או ביגוד או כל דבר אחר שנמכר בבאסטות שפוזרו בחינניות. ואני חושבת זה שאם יש כסף מקומי אז עד הסוף, אחרת אתה נאלץ להסתובב גם עם הארנק, מה שמייתר את חיוניות הג׳ובות.

מתערבבים מוזיקלית

סצינת הגרוב היא נהדרת. גרוב במדבר על אחת כמה. מה שכן, אם אתה לא מנגן בלפחות שלושה הרכבים או להקות אתה לא אינדי ולא גרוב. וככה, ריצדו נגנים ובלבלו אותי, רגע, לא ראיתי אותם עם לירון עמרם או עם A-wa או עם שי צברי או עם מאלוקס וכך הלאה, ערבוביה של כולם עם כולם.

רקדנים מקומחים

נניח שקמתם בבוקר, התמרחתם בקרם הגנה ויצאתם לרקוד בתוך סופת אבק שיצרתם בעצמכם ברקיעת רגליים במדבר. יפה, אתם קולטים לאן אני חותרת. רקדני השניצל הפליאו בצעדיהם, והיה אחד שהלך עד הסוף, ובהפסקה בין הופעה להופעה, לימד את החבר׳ה בקהל ״צעד תימני״.

גרוב אתיופי להמונים

מתחם המזון דמה להפליא לדוכני המזון של כל הפסטיבלים אחרים, אוכל דרוזי, תאילנדי, נקניקיה. והתור הכי ארוך נרשם בדוכן המזון האתיופי-טבעוני – טנאת. מרגש. ישבנו במתחם, שולחן קק״ל ונוף אל האינסוף מהחלון. פתאום ניגש בחור חייכן ופנה אל ריקי: ״בא לך להחליף פויקה תמורת התאילנדי?״ היא סירבה בנימוס. אני טעמתי, פויקה צמחונית אלוהית שהוא וחבריו בישלו. הוא נדד לשולחן אחר והצליח להחליף את מנת המזון שלו תמורת מוקפץ תאילנדי. וחיוך.

הסצינה הבדואית לא נוכחת

דבר אחד ביאס אותי בפסטיבל, אבל זה אולי כלל לא קשור לפסטיבל אלא לתופעת נרחבת הרבה יותר, שרק הודגשה פה. ברחבי הפסטיבל, שהיה נקי ומצוחצח, נעו כל העת האנשים שדאגו לניקיון ולסדר. והם היו בדואים או בדווים. וזה הוביל אותי לחשוב על אי-ייצוג בדואים בסצינה המוזיקלית, האינדית ובכלל. עכשיו, ייתכן ואני שוגה ואשמח לשגות, ועוד יותר אשמח שאם שגיתי תתקנו אותי, אבל אני לא זוכרת ששמעתי מוזיקה בדואית, ודאי לא מאז ילדותי אצל עלי ומשפחתו, שהם חברים של אבא שלי, תושב הנגב. אז אם יש סצינה הביאוה אלי, ואם אין, אני קוראת מפה למפיק מוזיקלי, ואשמח יחד לגרום לה לעלות ולשגשג.

מילה טובה על ההפקה

אני אוהבת אתכם.

הפקה מתוקתקת ומחויכת. הכל עבד. הליין-אפ זרם בלי איחורים שגוררים הכל אל תוך האבדון. וכל זאת כי הייתה מחשבה ולא צופפו הופעה אחרי הופעה, מה שהיה גורם לאיחור, ולו הקטן ביותר להתעצם מעריכית אל תוך הלילה. ככה אפשרו לאמנים לעשות סאונד-צ׳ק נינוח, ולקהל ללכת לאכול או לשתות או להסתובב בניחותא ולא בתחושה שהם מפספסים משהו. ואגב, אם לא ציינתי, הכל הכל הכל היה מחויך ושמח. ואיזי גואינג.

לילה טוב לגרוב

במתחם הגדול היה אזור שלם ובו איגלואים בצבע כסף. אוהלים שהאורחים הקימו לעצמם. בניגוד לפסטיבלים גדולים, בהם המאהל מחוץ למתחם הפסטיבל, פה עוד מדובר באירוע אינטימי ולכן כולם בתוך מתחם הפסטיבל וזה מגניב. מלבד אלה, ישנם גם אוהלי אירוח גדולים, נעימים ומזמינים. בכל זאת מדובר בחאן. בתוכם שטיחים בדואים ומזרונים, וככה אני וריקי נטשנו את הרעיון להקים אוהל משלנו על אדמה חשופה והתמקמנו בלב אחד האוהלים הגדולים. מחשבה גאונית. אלא שברגע שהתחפרנו לנו בשק השינה, בשלוש בלילה, הפך הגרוב עורו והפך למסיבת טראנס (נדמה לי שזה היה טראנס, הייתי עייפה מדי בשביל להבדיל). דלקת האוזניים שלי (איתה יצאתי לדרך) התנגדה, אבל לא עזר לה. קשה להירדם עם הביטים האלה. בסוף העייפות גברה. התעוררנו כשהיה חם.

חפשו את ההופעות האלה

ועכשיו אני קוראת לכם לחפש את ההופעה הבאה של A-Wa, האחיות חיים אותן הפיק תומר יוסף. הן מביאות פופ תימני, עאסלי, עכשווי, חצוף וחייכני. עם הלהקה שלהן. וכשהן לא שורפות במות אי שם בפולין וביעדים אירופאים אחרים נסו לתפוס אותן. היה מי שהציע שצריך לשלוח אותן לאירווזיון. כי איתן אנחנו לוקחים את התחרות בעיניים עצומות. ולמה לא בעצם.

אל תפספסו את Lucille Crew. חבורה נפלאה עם אחת נפלאה ביותר, גל דה-פז. המופע הצבעוני, סחף את הקהל והשמש במרכז השמיים נענעה קרניים גם כן לפי הקצב.

יוסי פיין, שנים בסביבה, אבל אתמול מחדש בעט לי באונה עם האקסנטריקס סאונדסיסטם. זו לא רק מוזיקה, זו דת. הנגינה, הריקודים והאקסטזה כמוה כתפילה לאלוהי הקצב, השמש והאהבה. אחרי הופעה שלהם צריך למצוא את המדרגות למטה חזרה. הוא טירף את הקהל באופן אחר. והקהל הוטרף בשמחה.

וקיסר, הוא קיסר, הוא קיסר. בנונשלאנטיות נותן סולואים בגיטרה האדומה המבהיקה שלו, מצניע חצי חיוך ונותן לקהל לשאוג לו ״יהודה יהודה, בא שלום״.

בן גוריון צדק!

לסיכום יש לנו מוזיקה נהדרת. יש לנו נוער צעיר, היפי וחייכני שיודע להעריך את המוזיקה הזו. יש לנו פיסת רמת נגב, גבוהה ולכן גם קרירה יותר עם רוח נעימה גם בצהרים (הבטחתי הסבר). וכל זה קורה שעתיים מתל אביב. בלבד. וסבא שלי שעזב את הצפון כדי להפריח את הנגב הבין את זה עוד קודם ויחד כולנו עושים שלום. זה גורם לי לחשוב שזה אפשרי. ותמיד אני שבה מפסטיבלים חיובית מדי, חייכנית מדי, חולמנית מדי, מזל שהמציאות חוזרת לנשוף בעורפי ולסטור על לחיי. ומיד מסדרים איזה מטח לא של כבוד על עזה. כדי למהר לשכוח. אחרת הגרוב היה שולט והיה לנו טוב מדי.

כמה הערות ותהיות לסיום:

דלקת אוזניים מהגיהנום

הבאסה הכי גדולה היא לנסוע לפסטיבל עם דלקת באוזן. אבל אפילו היא לא עצרה אותי. ורתמתי את חבריי לטפטף לי טיפות אוזניים. עליהן הוספתי אטמים, ויצאתי לדרך.

שלא תיפול מהבמה חס וחלילה

היה זמר אחד שעלה שיכור. כנראה שיכור. לא אבאס אותו כאן, רק בחייאת, פעם הבאה תעלה יותר מפוקס, הקהל התבאס עליך. ממש.

טבעוני זה הכי

אם התור הכי ארוך היה באוכל האתיופי-טבעוני, כדאי לכם לקרוא את הרמז ולהביא גם חלב סויה לקפה. מקווה שבפסטיבל הבא יהיה כזה.

לא בלון מימן, בלון זרחן

בלילה כשכיבו את האור באוהל הגדול, שמתי לב שהבלון הירוק שהיה תלוי על אחד המוטות של האוהל הפך זרחני. בלילה נתתי כל מיני השערות ״איך עשו את זה״. האם שפכו פנימה זרחן של סטיק צהוב? או שפשוט ניפחו את הבלון כשבתוכו סטיק או צמיד זרחני. בבוקר נענעתי את הבלון ולא נרשמה תזוזה בפנים. מישהו יודע לענות לי איך עשו את זה?

מ-0 עד 90

הפסטיבל הזה מתאים לכל הגילאים. תעיד תינוקת בת חמישה חודשים שישנה בלילה לידנו באוהל הגדול, טוב אולי היא לא בחרה בעצמה להגיע. אבל באמת, היו שם ילדי חופש, צעירים חסרי מנוח, מבוגרים שעוד זוכרים וזקנים. הכי לכל המשפחה.

כל שנותר לכם הוא להתעדכן מתי הפעם הבאה ובינתיים לצוד הופעה אחת או שתיים

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה בפייסבוק, תתייגו, תודה. צילום: דפנה טלמון