דיווח מהשטח

אומנות או מכונאות

מופע "ללא גבולות" של המוזיקאי יאני מלווה בהרכב נגנים וצמד זמרות, מוצ"ש, 07.06.2014, היכל נוקיה ביד אליהו. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"בילוי נעים" אתר התרבות החדש.

יאני, מכשף של צלילים מדויקים. צילום: יובל ושילי אראל
יאני, מכשף של צלילים מדויקים. צילום: יובל ושילי אראל

כותרת מתריסה, אכן!, רבות נכתב על יאני, מלחין ממוצא יווני (יאניס כריסומאליס) שרוב יצירותיו הן אינסטרומנטליות ושמשו כפסי קול לקולנוע וטלוויזיה, אשר זכה לפרסום עולמי כאחד המובילים בסצנת מוזיקת העידן החדש המשרה אווירה משחררת ונעימה, סצנה שהוגדרה אף בלעג כמוזיקת מעליות (בעקבות השימוש ביצירות מעין אלו ליצירת אווירת רקע במרכולי ענק ומרכזי קניות).

אודה ואתוודה, עד השבוע האחרון לא ממש האזנתי ליצירותיו של יאני, נחשפתי לחומרים המוזיקליים הללו לקראת המופע שהתקיים אמש בהיכל נוקיה כחלק מההערכותי לקראתו.

פרסומת

אז אכן, התיאור "המילונאי" הולם את הסצנה אליה משוייכים בין היתר מייק אולדפילד והצליל הקאלטי האופייני שלו, ואנגליס על אווירת החלל וז'אן מישל ז'אר הנמנה על חלוצי האמביינט האלקטרוני של המאה שעברה, מובילי סגנונות ושמות השוכנים אחר כבוד על מדפי התקליטים והדיסקים שלי..

יאני, מלהטט על הקלידים. צילום: יובל ושילי אראל
יאני, מלהטט על הקלידים. צילום: יובל ושילי אראל

האזנתי למספר אלבומים של יאני, הבנתי במה מדובר, קומפוזיטור המנסה מעת לעת להתאים את כישוריו ליצור מוזיקה בעלת מטרה, החל מסגנון אתני של מוזיקת עולם מכאן ומשם, עובר לנגיעות אופרה בשיתוף עם ווקליסטים מהתחום וחוזר חלילה אל המלודיות המתוקות הנשמעות כאילו והיו כאן מאז ומעולם, מתנגנות ומצטלצלות באופן מאוד מוכר, הייתי נזהר ולא אומר סכריני אך אגדיר את היצירות ומורכבותן כחומרים שנוצרו בידי איש מקצוע מצויין היודע ללוש את החומר ביד היוצר.

במאגרי המידע הרזומה שלו מוגדר כך – הישגי מכירות מעל 20 מיליון אלבומים, מעל 40 אלבומי זהב ופלטינה ואין ספור פרסים להם זכה בכל רחבי העולם שהפכו את יאני לאמן המעניין והמצליח ביותר בתחומו – מלחין אגדי שיוצר מוזיקה סימפונית ועכשווית

פרסומת

דגימות להאזנה (ויש עוד מהיכן שאלו הגיעו…)

 

המופע שהתקיים אמש בהיכל נוקיה הוא מעין סגירת משולש פרוייקטים של שותפות הליקון כנען בבוקינג מוזיקאים ידועים מהעולם הרחב, שארל אזנבור שנחל הצלחה, חוזה פליסיאנו וכעת יאני החוזר לכאן אחרי ביקור בשנה שעברה.

ההיכל ביד אליהו, זה המתקרא כיום היכל נוקיה המחודש והמשודרג, הכיל אמש כשבעת אלפים איש ואשה, שהגיעו כדברי זוגתי "במיטב מחלצותיהם\ן", קהל אוהד, מעריץ, מעריך, חובב הצלילים הללו שכן, במידה מסוימת הם נעימים גם לאוזני המורגלות בדיסטורשן והלכלוך של הרוקנ'רול. הקהל שרובו נמנה על אנשים בוגרים, אמידים או עממיים, חצה את מאפייני האוכלוסייה כשתי וערב, אולם הבחנתי כי נוכחות גבוהה הייתה לציבור דובר הערבית, עובדה שהעלתה סימני שאלה במוחי הן בשל העובדה שהמוזיקאי מגדיר את יצירתו חסרת גבולות והן כי לא מצאתי מאפיינים או כל אזכור היסטורי ולו הקלוש ביותר לקשר שיסביר למה במופע זה כן ואילו במופע פופ תוצרת חו"ל לא.

יאני, אוכל קלידים לארוחת בוקר. צילום: יובל ושילי אראל
יאני, אוכל קלידים לארוחת בוקר. צילום: יובל ושילי אראל

אז נעצור לרגע את הסיפור בהיכל וניגש לשיחת טלפון שערכתי היום עם יאמן רוק, מהנדס מחשבים ממוצא ערבי נוצרי, תושב נצרת שבגליל, המאוהב באמנויות הבמה השונות, אהבה אותה הפנה לאפיק פונקציונלי כאשר החל לפני מספר שנים לערוך הפקות בתחום מופעי תרבות, הן בנצרת, חיפה, רמאללה ועד תל אביב.

יאמן מספר לי בשיחה כי הוא אכן מעריץ את יאני מזה שנים רבות, ופרש לי את מהות הקשר בין המוזיקאי לקהל הערבי בכך שמדובר בשורשים קדומים, יאני מהמוצא היווני נוצרי וחלק גדול מהקהילה הערבית החיה בגליל נמנים על אותו זרם אמונה, הכנסייה היוונית, עניין היוצק מעין תחושת שייכות וקרבה מעבר לאהבת המוזיקה המתאימה לכל אוזן, יאמן אף הצביע בפני על דוגמאות קונקרטיות כשציין את הכנר המלווה את יאני בהרכב סמוול יירויריאן, מהמוצא הארמני (מישהו הזכיר את שארל אזנבור?…) המפליא בנגינתו על הכינור עם מוטיבים המתחברים לצליל המזרחי כסוג של אבן שואבת לקהל צמא התרבות מ"המגזר".

אז אכן אהבת המוזיקה, הרצון להרחיב את קשת הקהל הנחשף אל האמן הנערץ (יאמן טס לברלין כדי לצפות ולהאזין ליאני) וחוש העסקים הטוב שלו הובילו את הפקת המופע המקומית לשתף פעולה עם יאמן, שיתוף שהוביל להענות עצומה בקרב הקהל הערבי בארץ, מהגליל, הנגב (כן, גם בני העדה הבדואית הגיעו) ועד ירושלים המזרחית, קהל שאינו מערב פוליטיקה והגדרות עם אהבתו לאמנות ומוזיקה, מלא את השורות בהיכל לצד יהודים מבני כל העדות, המעמדים החברתיים או הכלכליים לכלל ציבור ששם לו מטרה אחת משותפת – להתענג הערב על צלילי המנגינות של יאני, הייתי אומר שמדובר במטרה מעולה.

בכינור, צליל אחד לא סטה מהסדר. צילום: יובל ושילי אראל
בכינור, צליל אחד לא סטה מהסדר. צילום: יובל ושילי אראל

טוב, נראה לי שחפרתי מספיק מסביב ומכל כיוון אפשרי, אגש כעת למופע, בשעה תשע וחצי ועוד קצת (כי הרי אנחנו בתל אביב ולאו דווקא במשכן האופרה) בעוד אחרוני המאחרים עושים את דרכם לכסאות, עלו לבמה חברי התזמורת המלווה שכללה את בני הארצות השונות – צ'ארלי אדמס המתופף האמריקאי הוותיק (זה שהשיל את הבלייזר שלו וחשף את גופיית קבוצת מכבי תל אביב על חזהו..), יואל דל סול, נגן כלי ההקשה הקובני, מינג פרימן, נגן הקלידים הטאיוואני המלווה את יאני מעל עשרים שנה, ויקטור אספינולה, נגן הנבל המגיע מפארגוואי, גבריאל ויוואס, נגן גיטרת הבס החשמלית מוונצואלה, אלכסנדר זירהוף, הצ'לן הרוסי, שרה אוברייאן, הצ'לנית הבריטית, בנדיקט בריידן, הכנר מגרמניה, מרי סימפסון, הכנרת האמריקאית, סמוול יירויריאן, הכנר המוביל מארמניה, אנשי חטיבת הנשיפה האמריקאים – ג'ייסון קרדט החצוצרן, ג'יימס מטוס, נגן קרן היער ודנה טבו, נגן הטרומבון לצד שתי הווקליסטיות, הזמרות – לורן ג'לנקוביץ האמריקאית וליזה לביא, זמרת יוצרת בעצמה, מקנדה. ממש קיבוץ גלויות מוזיקלי!

עם תצוגת אורות המוסיפה נופך ספקטקל לחיזיון המרהיב, נכנס המלחין יאני לקול תשואות הקהל ופותח את המופע בנונשלנטיות כשהוא מרפרף בין עמדת הקלידים הניצבת במרכז הבמה ביצירה זו או אחרת, לעתים מתיישב אל מול פסנתר הכנף הניצב בצד הבמה או שהוא נעמד בחזית ומנופף בידיו, פעם לעבר הקהל ולעתים במעין תנועות חצי ניצוח לעבר הנגנים.

לורן וליזה, הווקליסטיות שבחבורה. צילום: יובל ושילי אראל
לורן וליזה, הווקליסטיות שבחבורה. צילום: יובל ושילי אראל

חלקן של היצירות הנן מלודיות מתקתקות המתנגנות בחדווה ובעליצות באוזני הצופים, חלקן האחר הוא מקבצי יציאה לקטעי סולו של שורת הנגנים, למען האמת, כולם יצאו לסולו, אך לי בכל אופן הייתה איזשהו תחושה שזה לא נדבק, לדוגמא, קרוב לשמונה דקות שהאדון בגופיית קבוצת מכבי, צ'ארלי אדמס דפק על מערכת התופים המשוכללת שלו וסחט מחיאות כפיים מהקהל כל אימת שהגביר את הקצב, אך כשנזכרתי בקטעי סולו של מתופפים כיאן פאייס מדיפ פרפל או לחילופין המתופף "הילד" מייקל שרייב מלהקת סנטנה, אז 1969 בחצר האחורית של מקס יזגור, בוודסטוק המיתולוגי, ועשיתי השוואה מן הסתם, היו חסרות לי המלודיות הנוצרות בהתפרעות המקלות על פני העורות המתוחים על גבי התופים. כך גם היציאות של כלי הנשיפה או המיתר האחרים, היה חסר לי הקטע המלוכלך, הלא משוייף ומהוקצע, יותר מידי מדוייק, רבאק, אי אפשר לזייף מיתר פה ושם? להחריב צליל בחצוצרה, שישמע קצת פרוע ומתנשף? מה זה כאן? חבורת רובוטים או מכונאים מאומנים?

כן, גם דייקנות היא מעלה נעלה, אך במוזיקה היא יושבת טוב על ביצועי יצירות קלאסיות של גדולי המלחינים התזמורתייים, וכעת, מדובר בהרכב הניתן להגדירו כקאמרי משודרג לפופ, החמצתי משהו, אבל רק אני, לא הקהל שהתמוגג ומחא כף ונסחט בתשואות.

האמת, אם אני מחרב את ההנאה אז עד הסוף, גם הווקליסטיות לא ממש דיברו אלי, כבר ראיתי קטע שכזה בפעולה, דווקא מקומית, מצויינת, זמרת אופרה המבצעת קרוס אובר לקטעי פופ מוכרים או סתם פרקים נבחרים מאופרות כאלו ואחרות, קוראים לה דניאלה לוגסי ונהנתי מכל צליל וניע שלה במופע בזאפה הרצליה, אבל השתיים הללו, לורן וליזה (יש מצב שליזה יהודיה?) הגישו לי את הקטע של "בא ונראה לקהל איך זמרת אופרה שיודעת לפתוח גרון ולנפח חזה גם חושפת רגליים מבעד לבד השיפון בשמלת הערב תוך מחיאות כף ונענועי אגן מרומזים", יה, ממש רוקנ'רול בנות!!

תאכלעס, המופע, הספקטקל, היה מרהיב, עשוי מדוייק, סחף תשואות, יאני הוא טיפוס נחמד, נראה קצת צנוע, ממעיט לדבר, וכשפתח את פיו הזכיר את המילים, אנשים, ארצות, ללא גבולות, חופש, שוויון, הומניות ואהבה עולמית.

סבבה, יתכן שבעולם או מימד אחר גם אני הייתי נסחף, הפעם העדפתי להישאר כצופה מהצד הנושא בזיכרונו את מטען הריתמ'נ בלוז והרוק'נרול של הרולינג סטונס.

רשימת שירים: Deliverance, Santorini, Truth of Touch, Keys to Imagination,Felitsa, Voyage, The end of August, The Rain Must Fall, Cello Solo,  Reflections of Passion, Vertigo, Nightingale, Acroyali, Desire, Duet, Marching Season, Harp Solo, Within Attraction, Ode to Humanity, Niki Nana, Standing in Motion, Nostalgia, The Storm, One Man's Dream.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: