דיווח מהשטח

גם אני רוצה להיות פיט דוהארטי

הופעת המוזיקאי הבריטי פיט דוהארטי במועדון בארבי, רביעי, 30.04.2014, סולד אאוט, חימום – רונה קינן. נכח, הוטרף, פינטז, תיעד ומדווח – יובל אראל.

ילד טוב, פיט דוהארטי. צילום: יובל אראל
ילד טוב, פיט דוהארטי. צילום: יובל אראל

כשאהיה גדול (כי כנראה אני הופך לצעיר מיום ליום…) גם אני רוצה להיות פיט דוהארטי, כן, גם אני רוצה לעלות על הבמה בבארבי מול 950 צעירים, במיוחד צעירות, לשים עלי מכנסי חריץ אינסטלטור, ברט מיושן, לתפוס גיטרה אקוסטית, להתחיל לנגן, לשיר אפילו, להפסיק, לעבור לשיר אחר, לחזור עוד פעם לשיר הקודם, לעצור, לשאול את הקהל כל מיני שאלות לא חשובות, לא לוותר על הסיגריות שמוגשות לי מהקהל, מהנטורל ועד הסיגר הקובני הענק שאני שולף בעצמי מאחורי המגבר, להדליק אותן, לשאוף לריאות ולראש, להתחבא מאחורי הווילון כדי שהמאבטחים לא יעיפו אותי החוצה (רבאק, אם יעיפו אותי אז מי יופיע? רונה קינן?…) לשיר כמה מהלהיטים שלי שכל הקהל מכיר ואז להשאיר להם את הקטע שהם שרים ואני רק עושה כאילו עם הגיטרה, להיעמד האנג טן על הבמה, לבדוק שהם מושיטים ידיים ולדפוק קראוד סרפינג מתוך אמונה שהבקליינר ימשוך אותי עם זרועותיו מהרחבה למעלה כי אני כבר חצי מחוק מעשן ואלכוהול.

יש סחים בקהל? צילום: יובל אראל
יש סחים בקהל? צילום: יובל אראל

אה והקטע הכי טוב שלי זה לחייך לבנות שקופצות לבמה עם כל מיני שטויות, קרטונים כאלו של ווינילים, או סתם חושפות מולי חתיכת לב שאחתום עליו עם טוש עבה, טוב, יש גם את הבנות האלו שמטפסות לבמה ומכריחות אותי להצטלם עימן סלפי, אפילו שהבקליינר השני, הישראלי, עושה פרצופים שאסור, רבאק מה אכפת לך, תן להן, הנה יש לי כבר ערימה של בנות, כל אחת עם הסמארטפון שלה, מחזיקות אותי חזק ודופקות קומפוזיציה לסלפי, אה, אני מפורסם ואהוב. יש גם את הקטע הזה שעולה לי לקראת סוף המופע עוד בחור אחד, קצת לא מגולח, הוא גם שולף גיטרה אקוסטית ומתחיל לחפור לי, בעצם הוא בא איתי בטיסה, אז בטח הוא חלק מהלהקה לערב אחד שאני מארגן כאן.

הכי טוב סלפי מעריצות. צילום: יובל אראל
הכי טוב סלפי מעריצות. צילום: יובל אראל

הנה גם מישהי עולה עם מפוחית, מאיפה לכל הרוחות היא שולפת מפוחית, יכול להיות שזו המפוחית שלי? אין לי כבר מושג, העיקר שכיף כאן, באמת, אנשים נהנים, בחיי, הם נהנים, אמרתי מקודם שהם שרים, אז אני לא צריך לשיר, רק בסוף אחרי שיורדים ואני עולה עוד פעם, כאילו להדרן וזאתי מהחימום, רונה קינן, מצטרפת אלי עם גיטרה אקוסטית, מה העניין פה,כולם עם גיטרות אקוסטיות, מה זה לא רוקנ'רול כאן? פאק לעולמים, בחיי, זה מה שאני אומר וכולם שרים ומוחאים כפיים או סתם מנפנפים בהם, איזה כיף, נראה לי שמחר אלך על זה עוד פעם, אבל לא עם רונה קינן הזאתי, הפעם אביא לכאן מישהו אחר, נראה לי את הבחור הזה מקרח תשע, נו, נעם רותם, בטח יהי כיף, נעביר דחקות על עצמנו ועל הקהל, מה רע בכך? למה חייבים למישהו משהו? באתי לכייף כאן, לא? נראה לי שהצעירים כאן נדלקים על הקטע הזה שהכל בלגן ולא מסודר, שאני מתחיל שיר ועובר לשיר אחד, מתאים להם, גם לי.

ותודה על הניירות. פיט דוהארטי. צילום: יובל אראל
ותודה על הניירות. פיט דוהארטי. צילום: יובל אראל

טוב, עכשיו ברצינות, היה בית משוגעים, כל הזמן שמעתי זנקס, ואני בכלל חשבתי על ריטלין, מישהו בקהל, לא חשוב השם, מאיזו משפחת מוזיקאים ידועה, הדור האמצעי, אמר לי – "אבל זה כל הכיף, זה הקטע איתו"…

האמת, פיט גם ניגן ושר. צילום: יובל אראל
האמת, פיט גם ניגן ושר. צילום: יובל אראל

אז אם בא לכם הקטע איתו, עם מיסטר פיט דוהארטי, תגיעו הערב למועדון בארבי, סיבוב נוסף, בטח יהיה אחרת לגמרי. ובקטנה – סליחה מכל אלו שדרכתי עליהן, להופעה הבאה תגיעו עם דוק מרטינז…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

וידאו

 

 

 

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

3 תגובות

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close