מופע השקת אלבום בכורה ללאה קטמין, להקה של אוהדי הפועל תל אביב, מועדון בארבי, שילוב של הערצה לקבוצה עם בוז לאחרות. 10.08.2013. נכח, נשרף ומביא את המראות והקולות – יובל אראל.
אתחיל בחפירה קלילה – אל המשחק בכדור התוודעתי כילד קטן במה שנקרא כדורגל עמודים, כדרור על מגרש הכדורסל השכונתי, בין מרצפות המדרכה העקומות ובעיטה לעמוד נושא הסל, כמה שנים מאוחר יותר, בגיל 12 לערך כבר התאמנתי דווקא בכדורסל במגרש המרצפות העקום של הפועל תל אביב על גדת הירקון, זה היה עוד לפני שאוסישקין הפך לאולם מקורה, הפועל תל אביב הייתה סוג של חלק מהתדמית שהוקרנה לתלמידי בית החינוך בצפון – בית הספר היסודי ע"ש אהרון דוד גורדון, מעין מעוז של הסוציאליזם הישראלי בשנות השישים והשבעים בתל אביב, תזוזה קטנה העבירה אותי למשטחי הדשא בפארק לאימונים בקבוצת שמשון תל אביב ובכמה הזדמנויות אף עשיתי את דרכי מהצפון השקט בתל אביב לאצטדיון בלומפילד לראות את הפועל תל אביב מנצחת במשחקי הגביע.
עם השנים התרחקתי מהתחום, אימצתי את גישתו של קופיקו הדוגלת בחלוקת 22 כדורים ל- 22 השחקנים, שלא יריבו על הכדור ופניתי לגלישת גלים, ספורט אינדיבידואלי מאתגר יותר וכיפי יותר. שלב יותר מאוחר הוביל אותי לעשות "שעות נוספות" בשמירת הסדר (?) במגרשי הכדורגל בשבתות, שם למדתי להכיר גם את הצד המכוער של אוהדי הכדורגל, מה שנקרא הכח להמונים, אלימות, פיזית, מילולית, שירי קללות, בדקות האחרונות של המאה העשרים אף התגלגל אלי עותק מאלבום שירים "חברים שרים טייב", שיוצרו, התמלילן והמעבד המוזיקלי גל סוקולובסקי הגיע לחקירה במשטרה בחשד להסתה, חקירה שהסתיימה בגניזת התיק, אבל מאז הלך הרוח השתנה וכיום סוקולובסקי עומד מאחורי שיר המחבר את כלל האוהדים של כל הקבוצות לאהבת הכדורגל…
הקשר האחרון והרופף שנותר לי עם האהדה להפועל תל אביב שבין שורותיה כבר לא כדררו שמות כשייע פייגנבוים, או בשערה עמדו שמות כאריה בז'רנו, הסתכם ברקע אדום בהודעות המייל ששלחתי בימי ראשון בבוקר במשרד לאחר נצחון בשבת….
אז מה היה לנו? אמש הזדמן לי להגיע למועדון בארבי בתל אביב לסקר מופע השקה של הרכב בשם "לאה קטמין", הרכב מוזיקלי המתמחה בביצוע שירי אוהדים אדומים, הרכב המורכב מכמה מוזיקאים המוכרים לי – נטע גופן מ"סטריט מיוזיק" ו"הפוסי של לוסי" שעומד כעת מאחורי הפרוייקט של לאה קטמין, ושי לנדא "שלנדא" מ"גולשי אבן נייר ומספריים" ועוד שורה של ראפרים באדום, אוהדים שרופים של הפועל תל אביב.
אחרי טקס קצרצר של בדיחות וארוח סטדנאפיסטים ושחקנים כולל כבוד לגל קוסלובסקי, התמלילן האדום, החל המופע, כמה מאות שדים אדומים (גם אני לבשתי אדום, לא להתבלט) מלאו את המועדון שהפך אדום חגיגי, כדי לרקוד ולשיר יחד עם הלהקה שירים שתמציתם אהבה ללא גבולות והערצת קבוצת הכדורגל האדומה על כוכביה, אך לצערי כללה גם כמה קללות, אבל יתכן שאני סוג של אולד סקול וכיום שנאה היא חלק מהדבר, אולי האכזבה מההפסד בליגה האירופאית ביום חמישי עוררה את הגל העכור, אמנם לא הייתי אמור לצפות לשירי אהבה ובלדות רוק, אך לא ציפיתי שאווירת הגהינום האדום של יציע חמש בבלומפילד תתנחל לחלוטין בבארבי (המרוחק כמה מאות מטרים מהאצטדיון…).
הייחוד של לאה קטמין הוא בתפיסת השירים שאוהדי הקבוצה השרופים חיברו ומושרים מידי משחק ביציע, לערוך אותם בהפקה מוזיקלית ולהגיש אותם לחגיגה מטורפת של שמחה. והיה את הקטע של עליית הילדים הקטנים לשיר העידוד, מה שאמר, דור לדור יביע אומר…
אז אמנם היו הרבה שירי אהבה והערצה, וזה כיף להתאסף לשיר ולעודד, אבל תסלחו לי אוהדי הפועל, לא התלהבתי, לא מ"שמעון מזרחי מת", לא מ"השוטר על פסי הרכבת" ולא מעוד שטף קללות ואיחולי יסורים שנדחפו בין הצלילים, זו לא התרבות הספורטיבית שלי, קחו עצה, צאו מהשנאה, תתמקדו רק באהבה.
אדום זה גיהנום.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידיאו
וידיאו גולשים
מעולה!