דיווח מהשטח

מיק פאטון משליך טומאהוק בתל אביב

מופע הרכבו של מיק פאטון "Tomahawk" בהיכל נוקיה , תל אביב, 24.07.2013. חימום "Dub Trio", היה קודר, היה חופר. נכח, צילם, תיעד ומדווח – יובל אראל.

מייק פאטון, לקראת לעיסת המיקרופון. צילום: יובל אראל
מייק פאטון, לקראת לעיסת המיקרופון. צילום: יובל אראל

מיהו הבחור הזה מייק פאטון? כל העיר\ הסצנה מדברת עליו, עורכים תוכניות רדיו לכבודו, מוציאים דובים מהמגירה לקראת הגעתו ארצה, אפילו מראיינים אותו לקראת בואו ומקבלים תשובת מחץ – הכל בשביל הכסף…

מייקל אלן פאטון, בן 44, יוצר כותב ומבצע בעל יכולות ווקליות ייחודיות, קיבל את פרסומו בעולם לאחר שנטש את לימודיו באוניברסיטה והצטרף כזמר ללהקת הרוק האמריקאית פיית' נו מור, הרכב שנגע בשלל סגנונות החל מהבי מטאל, פאנק, הארדקור פאנק, רוק מתקדם, דרך מוזיקת נשמה, היפ הופ ועד ג'אז, הרכב שדרך אגב, הלך לעולמו בשנת 1998, השם יקום דמו…

פרסומת

הפירוק לקח את מייק לשורת פרוייקטים מוזיקלים מגוונים, מה שנקרא מוזיקאי ללא לאות, ביניהם פעילות במסגרת ההרכבים מיסטר באנגל, פנטומאס, שיתוף פעולה עם ספולטורה, ביורק ועוד, כן, הוא גם הקים הרכב צמרת, מה שנקרא בעברית סופר גרופ…יחד עם דויין דניסון (ג'יזס ליזרד), ג'ון סטנייר (הלמט) וקווין רוטמניס (מלווינס), ההרכב נקרא טומאהוק, ככל הנראה על שם הגרזן אינדיאני ששימש לקרקוף שיער ראשם של חיוורי הפנים בערבות אמריקה במאה השמונה עשרה…

אז אחרי שהסצנה מלאה וגדשה, אולי אפילו סערה במעין באז של יודעי דבר לקראת הגעתו עם ההרכב לארץ, סימנתי לי ביומן את ליל יום רביעי לערוך ביקור חוזר בהיכל נוקיה ביד אליהו, שם מייק וחבריו אמורים להופיע.

אנשים שאוהבים מטאל...צילום: יובל אראל
אנשים שאוהבים מטאל…צילום: יובל אראל

אז מה היה אמש? האמת, הגעתי די מוקדם, כהרגלי\חשש מפקקים בעקבות איזה תרגיל כלשהו לקראת מלחמה לא ידועה…אז הגעתי ומיד התאכזבתי, דקות ספורות מרגע הגעתי, ענידת סרט סימון אדום (הצלמים, הצלמים) ואני כבר בתוך האולם, נתקל בוילון שחור ענקי המכסה את היציאה מהמבואה מתחת ליציע 9 המיתולוגי (מכבי, מכבי), מה קורה כאן? מסתבר שנוקיה התכווצה, במת המופע הוקמה לאורכו של האולם, מביטה לעבר יציעים 2 ו- 3 בלבד, השאר סגורים עם וילונות אדומים בגון השני, זה הכל? לכמה קהל מצפים כאן? כנראה שלא מיליונים, אולי כמה אלפים בודדים, אני מהמר על חמשת אלפים איש גג. תופס לי כסא (אחד הבודדים על הפרקט) בצד וממתין, הפיד בפייסבוק מתחיל להתעורר, הסצנה\השלולית של האינדי שמינדי מתחילה להגיע, אטנדינג, שמטנדינג, אותו קהל שמגיע בקבוע לאוזן בר (שדרך אגב כל כולו של צוות המועדון התייצב להופעה) ושאר מועדוני שוליים אלטרנטיבים תל אביבים, החל למלא את ההיכל.

פרסומת

סנונית חיובית ראשונה, עומדים בזמנים, אני תמיד דואג בקטעים האלו, שמונה וחצי בערך, מתחיל מופע החימום, אומרים שזהו מופע חימום קבוע לטומאהוק ומייק פאטון, שלישיית נגנים המתהדרת בשם "dub Trio" תופסת את מקומה על הבמה, משולש של גיטרה, בס ותופים, יוצרים הרבה רעש, הרבה דיסטורשן מהול בסאונד שמנפח את האזניים (המצויידות באטמים, מראש…), במקרה זה, צר לי, אני לא מתחבר, הם מכאיבים לי בשכל, מרעישי הצימר (הגדוד העברי וכו') נשמעים יותר יצירתיים, מקוריים וייחודיים. בינתיים אני מנצל את הזמן שמוקצב לצלמים (שלושה שירים ראשונים או דקה וידיאו) כדי לנסות את העדשה החדשה שרכשתי (70X200 צמצם 2.8) ונהנה מהתוצאות.

הטריו מסיים את המופע כמה דקות לפני השעה תשע וחצי, זהו מועד תחילת המופע העיקרי, הצלצול באזניים נרגע קצת, אני חוזר לאותו כסא שמצאתי בפאתי הפרקט, ממתין, המתנה די ארוכה יחסית, הפעם לא עומדים בזמנים, או שפועלים לפי זמן המועדונים, זה האמור להשאיר מרווח זמן למכירת בירה ובייגלה, ברמקולים מושמעת מנגינה, סוג של מארש הבונה עצמו ליצירת מתח אבל חוזר בלופ שמתחיל לעצבן, כאילו כמה זמן צריך לחכות לפיק, לקליימקס בכניסת הנגנים לבמה? קשקוש, פעם קראו לזה חנטריש, כעת אין מה לעשות, ממתינים, הצלמים נכנסים למכלאה, החלק הזה בין הקהל לבמה, אני קורא לזה כלביה (על שם מתחם המוגדר באורכה של שרשרת הנמתחת מצווארם של כלבי השמירה במתחמים בטחוניים…)

הנה זה מתחיל, נתפס לקראת הצווחה. צילום: יובל אראל
הנה זה מתחיל, נתפס לקראת הצווחה. צילום: יובל אראל

טוב, סוף סוף זה קורה, כמה דקות לקראת עשר, בערך חמישה ל, אני מזהה את הדמויות העולות לבמה מגרם המדרגות המשתקף מבעד לבד היוטה השחור המעטר את כלונסאות הבמה, זהו, המופע יוצא לדרך!

טוב, תראו, מייק פאטון, בשיערו המשוך לאחור, נראה לי קצת ברילנטין או ג'ל, חולצת בורדו מעוטרת בפרחים, מזכיר את עטיפות תקליטי ההרכב פיית נו מור, מתייצב בחזית הבמה, אלא שדוכן, אף הוא מצופה באותו בד יוטה שחור, עליו מונח מחשב נייד ועמוד למיקרופון, קצת מסתיר את דמותו, סליחה, זה מופע רוק או כנס שנתי של רואי חשבון? אבל מסתבר שהדוכן לא ממש הפריע לו, למייק, להתפרע מעת לעת, כשלא עמד צמוד אליו, מפעיל את התזמור מהמחשב או סתם קורא את מילות השירים, או בכלל בולע את המיקרופון אל תוך פיו (יש תמונות!!!) הוא מתפתל על הבמה באקסטזה לרגע, נרגע וחוזר לדוכן, כך בהבהקים קצרים של התפרעות, הוא מזכיר מהיכן הגיע (פיית נו מור) אבל מיד נזכר היכן הוא כיום (קצת מלא מבורגרים אמריקאים, כבר לא ילד בן עשרים פלוס, בא לחלטר לקהל הישראלי). טוב, אני מגזים, יש לו את זה, הוא לא רק מתפתל עם גופו, הוא יודע לעשות זאת במיוחד עם מיתרי הקול בגרונו, לצווח, לצעוק, לרעום, ללחוש, לשחק באוקטבות, לעלות ולרדת, לתת את הפיק הרועש ולחזור לקטע רגוע, אבל רק לשניה או שתיים, סוג של פצצת אנרגיה המוצאת את נקודות הרתיחה והפיצוץ פה ושם, כאן ועכשיו.

אין כאו הרבה מחוות, הכל מהיר, אלים (רועש), רוק לפנים, לפעמים בעוצמות שחופרות את תעלות השמע (אטמי אוזניים, זוכרים?…) קוראים לזה רוק מטאלי. כעת הסתיימו להם שלושת השירים הראשונים, אני נודד למיקום יותר טוב לצילומי וידיאו, יוצא מהאורקסטרא (הפרקט) עולה ליציע 3, די עמוס כאן, אין באמת מקומות ישיבה פנויים, מסתדר איך שהוא, מתחיל לצלם, אסף נבו מגיע, זה המושב שלו, אני מפנה, מתקדם הלאה לעבר יציע 2, תופס נקודת אחיזה נוספת, כעת ממש בצנטרום, בול מול מרכז הבמה, יופי, לוקח את הגב והגו לאחור, למה לא לקחתי חצובה? מתחיל לצלם, הנה השיר הזה נשמע מצויין, הוא גם נראה טוב, פונה לאחור, שואל את העומדים מאחורי לשמו, בסוף מקבל מאחד, כנראה מבין, מכיר, מעריץ, את התשובה – Rape This Day.

בנקודה זו אני מרגיש כי מיציתי, העוצמה, המהירות המטורפת, כאילו ומישהו עומד מאחוריו עם שוט, אבל ככה זה במטאל, טירוף חושים תולש אזניים וקרביים, אני מגיע להחלטה מהירה, העניין מוצה, אני כראה כבר אולד סקול, מסתפק בריפים המהירים של דיפ פרפל, בלק סאבת'  או אוריה היפ, לא מתחבר לצווחות הגרון העמוק של המטאל, הספקתי להתכופף לפני שהטומאהוק יפגע בי… יש לי עוד הרפתקאה הלילה, ערבי, רוסי ויהודי, אבל זה כבר ב פוסט אחר. התקפלתי ויצאתי למגרש החניה.

פלייליסט: God Hates a Coward, May Day, Oddfellows, Pop1, Birdsong, Rape This Day, I.O.U. Capt. Midnight, White Hats, Baby Let’s Play,Flashback, Point and Click, South Paw, Laredo, Stone Letter.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידיאו

וידיאו גולשים (צילום: קונסטנטין קרביץ)

http://www.youtube.com/playlist?list=PLdmRBsaAbYW8gPaCyOKLF_4BxAhJUCbzC

http://www.youtube.com/playlist?list=PLdmRBsaAbYW-TN1NPCP9D9xm4a0KGuf2N

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

2 תגובות

  1. "הסצנה\השלולית של האינדי שמינדי מתחילה להגיע" – זה לא רק זה, אנשים הגיעו מכל הארץ, ומכל הגילאים לראות אותו, זה הרבה מעבר!

  2. אחוז קטן מאוד מהקהל שהגיע אלו "אנשים שאוהבים מטאל", הגענו כי מייק פאטון הוא גאון מוזיקלי וסולן ענק. חוץ מזה שטומהוק היא לא להקת מטאל, רוק אקספרימנטלי, הארד רוק, אלו הגדרות הרבה יותר נכונות.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: