פוסט אורח של מאיה ביאליק, רשמים ממופע השקת אלבומו האחרון של עידן רייכל "רבע לשש" בקיסריה, מחוץ לגוש דן, תמונות של שרון עובדיה, וידיאו של אסף נבו ממאקו. חפירת פתיחה קצרה של יובל אראל.
אז כן, גם הפעם לא נסעתי לקיסריה, אין זו הפעם הראשונה, לחלוטין, הבלוג הזה מתעסק בסצנה בתל אביב, דוחה בשיטתיות את ההזמנות להופעות שמעבר לשטח המוניציפלי, מרהיב עוז להגיע לערי הלווין הקרובות, מצפה שהמוזיקאים יגיעו העירה כדי לפוגשם. אמנם את עידן רייכל פגשתי לפני שלושה חודשים, כאשר הכריז על אלבומו החדש (עליו כתבתי מילה או שתיים…) , ביצע קטעים נבחרים ממנו, סיפר על תהליך היצירה ואף ענה לשאלות. לא עלה בדעתי לצאת לכביש החוף ולחפש חניה מול האמפיתאטרון המשוחזר בעיר הרומאית של אוגוסטוס קיסר..
אולם, מעת לעת שמח הבלוג לארח כותבים נוספים, המביאים בכל ליבם את הדיווח והרשמים מהופעות שיש בהן עניין, כך הפעם, שמח הבלוג לארח את מאיה ביאליק (לא קשורה לחיים נחמן) המיטיבה לתאר ולספר מה היה שם בקיסריה ברבע לשש.
מאיה ביאליק מספרת – שאריות של קיסריה
אחרי שעתיים עוצרות נשימה, רואה החשבון המבוגר משורה 8 באורקסטרה חוזר לרכב החברה שלו ונזכר בדו"חות שהוא צריך לסגור מחר בבוקר. והנערה הצעירה ממושב 60 בגוש 4 עליון חושבת על משמרת המלצרות שלה מחר בשש בערב. גם אותה ציירת מוכשרת, שנאלצה לעשות הסבה להוראה וללמד בבית ספר יסודי כדי שתוכל להתפרנס בכבוד ולקנות בכסף כמה קני קנבס, גם היא יושבת לה שם, בפודיום השמאלי – ומקשיבה, מוחאת כפיים, קמה ורוקדת.
מי לא היה אתמול בקיסריה? מתוך 4000 המושבים באמפי הגדול שמשקיף על הים, היה אפשר לראות את הבטון של כמה מקומות בודדים וריקים בקצוות של הגושים העליונים, אבל מעבר לכך – הכל היה מלא באנשים מכל הארץ, אותם ברי מזל שהצליחו להשיג כרטיסים להופעה הרביעית של הפרוייקט של עידן רייכל, ההופעה האחרונה בקיסריה לאחר שלוש הופעות סולד-אאוט שהתקיימו באותו השבוע במקום.
והנה כולם יושבים ביחד, כאילו כמו נמצאים בתוך ענן מבודד, באופוריה ובבועה משלהם בלי שום קשר לעולם שמחוץ לאמפי, מסתכלים לעבר הבמה הגדולה ומונעים על ידי הזמרים, הנגנים, המוסיקה ומסך הוידאו, מקבלים "פקודות" לפי קצב השירים והמילים – מתי לשבת ולשיר, מתי לקום לרקוד, מתי לחזור למקום, מתי לצחוק, מתי לצלם, מתי להקשיב. הם תלויים אך ורק בחסדו של הפלייליסט ושל האדם היחיד שמלבד לנגן ולשיר גם מדבר עם הקהל, אותו אחד שבכל פעם שהוא מתחיל משפט ב "רציתי לספר לכם איזה עניין", כולם מחייכים לרגע ומקשיבים בשקט למה שיש לו להגיד.
והנה, 4000 איש יוצאים לרגע מהשגרה היומיומית, מתכנסים בתוך חצי עיגול ענק ונהנים משעתיים של הופעה חיה, הופעה שלקח להרכב כל כך הרבה זמן להתכונן אליה, הופעה שנראה שהושקעו בה מאמצים ועל כל פרט הושם דגש, החל ממסך הוידאו שמציג איש קשיש לאורך שיר שלם, דרך הפנסים הגדולים שיודעים את מי להאיר בכל רגע נתון וכלה בשיר של דאפט פאנק שמלווה את הקהל החוצה אל הרכב, אל החזרה למציאות.
ובעוד כל אותם האלפים יושבים וצופים במופע, חווים כמה שעות של תרבות, בצד השני של הבמה וגם מאחורי הקלעים נמצאים אותם אלה שבשבילם הערב הזה הוא עבודה במלוא מובן המילה. הם באו לעבוד, לקבל כסף, להתפרנס, והכי חשוב – רובם הגדול מגשימים חלום. הם עושים מוסיקה, הם יוצרים תיאורה מושלמת, הם מפיקים, הם מזיזים כפתורים ויוצרים סאונד מדוייק, הם מוודאים שהכל דופק כמו שצריך כדי שהאלפים מולם ייהנו.
החייל שיחזור מחר לסגור שבועיים בבסיס, הסבתא שלקחה כמה שעות של חופש מבית החולים שם היא סועדת את בעלה בשבוע האחרון, הילדה הקטנה שהתחננה שאמה תיקח אותה להופעה, זוג אוהבים ששכחו לרגע את המריבה הגדולה שלהם מוקדם יותר באותו יום ושעלולים מחר להיפרד, והמשפחה של החצוצרן, שיושבת שם וכל כך כל כך גאה בבן שלהם שעומד על הבמה ועושה כבוד להם, לחברים שלהם שבאו לראות, ובעיקר לעצמו.
ובלילה בלילה, כשהאורות כבים וההמון מתחיל לנהור לשערי היציאה, לפקקים בחנייה, לנתיבי איילון ולכביש 5, כשהכל נגמר, אולי כאן הכל מתחיל. כי רק מי שהקשיב טוב למילים, מי שהתעמק בחוויה, שהביט מסביב, הבין שזאת ההזדמנות להשתיק את הרדיו ולחשוב, בנסיעה הארוכה הביתה, מה הלאה – מה עשינו עד עכשיו, ומה נעשה מכאן. לאן רצינו להגיע, ואיפה אנחנו כרגע בדרך שרצינו לעבור. איפה אלה שהיו על הבמה, שמגשימים את החלומות, שחוצים גבולות, שמשמחים אלפים, שנהנים מכל הלב, ואיך אנחנו מתקדמים לעבר אותו מקום. האם אנחנו נותנים לקשיי היום יום, לנוחות של "לא לשנות כלום", לשנים שעוברות בלי משים לב, האם אנחנו נותנים לכל זה להמשיך – או שאנחנו תופסים את עצמינו, מתנערים מהפחדים וחושבים איפה אנחנו רוצים להיות בפעם הבאה שנגיע לכאן לראות הופעה. האם שוב נשב באוטו, נרטן ונחשוב "יחסינו עם החיים – לאן?" או שניזכר בנסיעה הזאת, בה החלטנו להתחיל לקחת פיקוד ולעשות את מה שתמיד דחינו, ונטפח לעצמינו על השכם בגאווה על כך שהצלחנו, או לפחות על כך שאנחנו בדרך לשם. ואם לא יילך לנו בדיוק כפי שחשבנו, אם דברים ישתנו בדרך ויקבלו כיוון קצת שונה, נדע שלפחות ניסינו ולא ישבנו בכניעות, ניזכר בשורות של השיר ונחייך בסיפוק: "וזה לא מה שתמיד חלמתי, אבל זה מספיק טוב בשבילי".
לילה טוב קיסריה.
תודה למאיה ביאליק.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, באדיבותו של שרון עובדיה Sharonews
וידיאו פליי ליסט מהמופע באדיבותו של אספ נבו Mako
[…] ההמשך אפשר לקרוא בבלוג של יובל אראל, שלשמחתי אירח את הכתבה אצלו באתר. תודה […]
[…] לשש", לא הזדמן לי לחוות מופע שלם של הפרויקט, את ההשקה בקיסריה לא ראיתי (אני לא נוסע לקיסריה מחשש שהליגיונרים של קיסר […]