דיווח מהשטח

מאירה אשר באוזןבר

מופע לילי עם מאירה אשר, יוני סילבר וערן זקס, אוזן בר, 07.03.2013, פותחים את אירועי יום האשה, הקרב בין האדם למכונות, נכח, האזין בדממה, צילם, תיעד ומדווח – יובל אראל.

מאירה אשר, אוזןבר. צילום: יובל אראל
מאירה אשר, אוזןבר. צילום: יובל אראל

"שלושה מוסיקאי-סאונד מרכיבים לערב אחד מערכת מסועפת שכורכת יחדיו כלי נגינה, מתחים חשמליים, נשימה ומחוות פיסיולוגיות – המחוברים ומשורשרים כולם זה אל זה, ברשת עדינה ובלתי יציבה של איזונים וקשרים הדדיים". כך הוגדרה מהותו של המופע הצפוי.

באוזן השלישית והאוזןבר לקחו את המופע ברצינות, לא בכל יום מגיעה אמנית מסוגה של מאירה אשר למקום למופע לילי, מאירה מוגדרת כרקדנית, מוזיקאית וזמרת רוק ישראלית אשר התפרסמה בזכות יצירות המחול שחיברה, ובזכות תדמיתה הפרובוקטיבית והתכנים הקשים בשיריה.

פרסומת

אלבומה הראשון שהושק בשנת 1995 "Dissected" ("מבותרת"), מרכז אסופת שירים אותם כתבה והלחינה, העוסקים בנושאים חברתיים-פוליטיים, תכנים קשים, פרובוקטיבים לממסד ובכלל, עיסוק בגילוי עריות, באלוהים והאמונה או אי האמונה, התעללות בילדים, האינתיפאדה אינוס ועוד.

השירים של מאירה נכתבו בשפה העברית אך מעבר לתכנים הקשים, לצלילים המתפרקים לגזרים החדשנות היייתה גם בהגייה אחרת למילים, מעין מבטא שונה שלקחו את המילים על הברותיהן למקום אחר.

ניתן לאמר שאלבומה הראשון הקנה למאירה מעמד מיוחד ובולט בקרב הקהיליה ההאמנותית המוסיקלית כיוצרת בלתי מתפשרת, פרובוקטיבית ונאמנה לאמת שלה. גם בחומרים הבאים יש משום האקלקטיות בצירוף לחנים יוצאי דופן, הגייה שונה ותמלילים בועטים, שורטים וחצופים.

פרסומת

התדמית הזו הייתה למעשה הבסיס בהחלטתי להגיע למופע הלילי. אכן החשיבות שנתנו באוזן ליוצרת בעלת המעמד המיוחד הורגשה כבר בכניסה למועדון, דוכן עם עותקי אלבומיה השונים, דיסקים, דיוידי, הוצעו לרכישה לאספנים, גם הקהל שהגיע להופעה אופיין בכמה דמויות בעלות משקל נחשב בסצנה המוסיקלית, כתבי מוסיקה, מוסיקאים, אווירת אוונגרד שלטה במקום.

יוני סילבר, מאירה אשר, אוזןבר. צילום: יובל אראל
יוני סילבר, מאירה אשר, אוזןבר. צילום: יובל אראל

את האגרוף בבטן קיבלתי בפתיחת המופע, לא, שלא תטעו לחשוב, המוסיקה איכותית, היצירה מאתגרת את המאזין, לחוש את הזרימה של המקצבים והצלילים, המאבק בין כלים אקוסטים דוגמת כינור וסקסופון שאחז יוני סילבר, האיש מטווסי חצות ושלל הרכבים נוספים, אל מול המכונות אותן הפעילו מאירה וערן, מכונות שיצרו, ערבלו, עיוותו, צלילים שנוצרו כתוצאה ממשחק בין מתחים חשמל שנעו הלוך ושוב בתוך המכונות, הקונסולות, ומאות הכפתורים ששובצו מעל ובצד המכונות. האגרוף הגיע כאשר הבנתי שאת הסצנה הזו כבר חוויתי, לונג טיימ אגו…השנים הראשונות של העשור השביעי במאה שעברה – 1970 עד 1974, חברי להקת הוק-ווינד הבריטית חופרים וחורשים מנועים ומדחסים חשמליים בדרך ליצור אסופת אלבומים הנחשבים כחלוצים והחשובים בתחום הרוק החללי, האלקטרוני, In Search of Space, Doremi Fasol Latido, כן כבר היינו שם, זה לא חדש, גם בשנות התשעים עשו כאן בארץ נויז ומכונות, די.אקס.אם החלו עם הסגנון הזה, רעש מלאכותי הנוצר במכונות, עד שעברו קדימה למקצבים קצת יותר קלילים.

אז מה הייחוד של מאירה, ערן ויוני? יצירה מוסיקלית באורך 55 דקות ללא הפסקה, כמעט ללא אפשרות לאתר מקטעים ופרקים, מאבק בלתי מתפשר בין המכונות, הכלים האקוסטיים והקול של מאירה, היא לא ממש שרה, היא מדקלמת, מתוך דפים על גבי דפים, משפטים, הברות, מקטעים, סוג של אקסיומות נשברות, מנותצות, מעין אלגוריתמים בלתי פוסקים של מושגים, על דורות הנולדים ומתים, מדוע ובכלל, ומי תופס את מקום ההולכים, דכאון, קדרות, ללא טיפת חיבה או אהבה, ללא סימני חיברות. קודר קודר קודר.

מאירה אשר, ערן זקס, אוזן בר. צילום: יובל אראל
מאירה אשר, ערן זקס, אוזן בר. צילום: יובל אראל

ומה הסיפור של האגרוף? כן, חיפשתי לשווא את הצלילים ההם, של ראשית הדרך, מה שהפך את מאירה אשר לסוג של אומן אקלקטי בלתי מתפשר, קיבלתי אומן מיוסר המתרחק מסביבת בני אדם, לא הקהל, האנושות בכללה. אבל גם ניכור זה סוג של אומנות, סוג של אמירה, תקבל או לא, כמו שכבר נאמר, באומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, כשיצאתי לרחוב לא חשתי אכזבה, גם לא חשתי מרומה, אמנם הגעתי כי חיפשתי לשווא את העבר, הוא לא קיים, הוא מאורכב, בדיסקים, תקליטורים, מאירה אשר ממשיכה קדימה, ואולי אני נשארתי מאחור.

האמירה של מאירה, קיץ 2012, מחנה הלהקות,האזנה, רכישה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151458964854654.1073741826.721654653&type=1

וידיאו

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

תגובה אחת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button