דיווח מהשטח

נתנאלה של הגלבוע

מופע של הזמרת נתנאלה, מהגלבוע ועד הגלבוע, בית היוצר – אקו"ם, נמל ת"א, 28.01.2013 21:00, נכח, האזין, למד, תיעד ומדווח – יובל אראל.

נתנאלה, בית היוצר. צילום: יובל אראל
נתנאלה, בית היוצר. צילום: יובל אראל

איך אפשר להגדיר מפגש כקהל עם זמרת שעל שירתה גדלנו? הכל החל בשלהי הפריחה של להקות הזמר הצבאיות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אמצע שנות השבעים, פריצתה של הזמרת נתנאלה, אז חיילת המשרתת בלהקת חיל האוויר, לאחר שכבר זכתה להכרה עם שיר השכול "היה לי חבר היה לי אח", אל בימת פסטיבל הזמר והפזמון, עם שירו של מתי כספי "שיר היונה". אפשר לאמר בבטחה כי נתנאלה אוחזת בנכסי צאן ברזל בשירה הישראלית, די אם אציין שירים נוספים כ"ימים לבנים", "עוד יבוא היום", "לא דיברנו עוד על אהבה" ו"הליכה לקיסריה".

נתנאלה, בעלת הקול המיוחד, אלט, חם ומלא ברגש,  שבה מעת לעת לתודעה הציבורית עם אלבומי שירים חדשים אך מעטים, אלבום שיריה האחרון "נדודים" הושק לפני קצת למעלה משנה.

נתנאלה, גבוה, מעל הרי גלבוע. צילום: יובל אראל
נתנאלה, גבוה, מעל הרי גלבוע. צילום: יובל אראל

אמש נכונה לי הזדמנות ליטול חלק כצופה במופע מיוחד של נתנאלה באכסניה המצויינת של בית היוצר – אקו"ם בנמל תל אביב, אמנם לא מדובר ברעש וצלצולים, לא תקשורתי ולא בכלל, למעשה רק יודע דבר ומי שעקב ידע והגיע, רוב רובו של הקהל כבר לא צעיר, אנשים שגדלו על שיריה, חלקם אף בני גילה, נתנאלה ניצבת על הבמה כמעט לבד, היא ושתי גיטרות אקוסטיות ופסנתרן אחד המעטר מעת לעת את שירתה, מסתבר שיש לו חלק רב בעיבוד וההפקה של אלבומה האחרון – גיא ויינגרטן.

המופע עצמו היווה מעין מסע בעבר ועד היום, מסע שהחל עם קדימון של אירית בן צור, דמות מרתקת בפני עצמה, המנהלת ולמעשה חברתה מאז ימיהן בלהקת חיל האוויר שנתנה קצת נתוני רקע על הווי אותם ימים עת שירתו יחדיו לצד שמות כמתי כספי ואחרים.

נתנאלה וגיא, בית היוצר. צילום: יובל אראל
נתנאלה וגיא, בית היוצר. צילום: יובל אראל

באופן כרונולוגי וברור לחלוטין החל המופע בביצוע לשיר היונה, השיר המופתי עם השורה בבית השני  "גבוה מעל הרי גלבוע… שתשחק תפקיד מסויים במופע, תסמנו לכם… מה אפשר עוד להוסיף על שיר זה, הבשר נעשה חידודין, צמרמורת למשמע הקול הכל כך מיוחד, צלול, בהיר ומוכר, הפעם לא מדובר ברדיו או שידור אחר, זה כאן, מתרחש מולך, אתה נפגש עם נכס צאן ברזל,  הביצוע של נתנאלה כל כך מוכר לכל אוזן המאזינה אפילו כבדרך אגב למנגינת הפזמון הישראלי לדורותיו, למילותיה של שמרית אור וללחן של מתי כספי.

ויש סיפור מאחורי השיר, מתי כספי שלח את השיר לתחרות פסטיבל הזמר, השיר לא התקבל, שנה לאחר מכן הוא שלח את השיר "נח" שהתקבל, אבל מתי שלח שיר נוסף  את "שיר היונה" שהפעם הוא התקבל, וכשחיפש מי יבצעו החליטה מי שהייתה אז אשתו דורין כספי שנתנאלה תשיר, ומכאן הכל היסטוריה..

נתנאלה ממשיכה בשיר "שלכת אבי", שיר אודות אביה שלא זכתה להכירו מכיוון שנפטר עוד בטרם היוולדה, דרך אגב, נתאלה נקראת על שמו – נתנאל. נתנאלה חוזרת בסיפור נוסף איך בסוף כיתה ח' החליטה לרכוש גיטרה בכספה ויצאה לעבוד, לא פחות מאשר במפעל לנייר טואלט, שם נזכרה בשירו של חיים נחמן ביאליק "מעבר לים" וחיברה לו מנגינה, זו המנגינה שמוכרת כיום…אז כן, הקריירה של נתנאלה כמלחינה החלה במקום הכי לא צפוי…

נתנאלה ממשיכה ומפליגה בסיפורים וקוריוזים השופכים אור אחר על שלל שיריה הידועים – "החולמים אחר השמש", "כתם אדום", היא מגיעה לשיר שהפך כבר לקאנון לאומי "היה לי חבר היה לי אח", היא עוצרת לרגע ומספרת על השיר שנתן לה יאיר רוזנבלום, אז מנהל הלהקה, לבצע, לדבריה השיר ליווה אותם ממוצב למוצב בכל החזיתות דאז, באחת הפעמים בזמן שנסעו לאחד המוצבים שנמצא ממש באזור הקרבות התקבלה הוראה שאין כניסה לבנות, הנהג פשוט הוריד את נתאלה מהרכב, היא נשארה בשטח, בלב המדבר, ללא מים, ללא אוכל, ללא צל, ברקע נשמעו קולות הפגזים, שרה לעצמה, את אותו שיר, לאחר מספר שעות, הגיעה משאית, הנהג ההמום למראה הזמרת בלב המדבר אסף אותה לבסיס…

נתנאלה, אהבה. צילום: יובל אראל
נתנאלה, אהבה. צילום: יובל אראל

כעת נתאלה עוברת לשירי אהוד מנור המנוח, גם כאן יש סיפור, על פסטיבל הילדים, לא רק שנתנאלה בצעה את שירו המפורסם "בן" שהולחן כבמובן על ידי מתי כספי, אהוד כתב לנתנאלה שיר, על בנה, "נמו", לפי לחן שהיא כתבה…

שיר רודף שיר, וסיפור רודף סיפור, על המעבר לשבדיה בשיא ההצלחה בקריירה, על הלחץ של אדם הניצב בגג ההצלחה ומבקש להשתחרר, על החיים שם בארץ הקרה, ושוב היא חוזרת לארץ, עם השירים "לחזור" ו"ספינת הזכרונות". המופע שלפרקים ניתן בו דרור לקהל להצטרף לשירה עם פרחי הבר, מקום לדאגה ועוד, מגיע לסופו, את ההדרן מקדישה נתנאלה לשני שירים – "אהבה" מתוך אלבומה האחרון ושוב היא נוגעת בהרי הגלבוע, זה נשמע כמו סגירת מעגל מסויימת, זוכרים את הגלבוע של היונה?… לאחר השיר הדי דרמטי היא מסיימת בשיר אליו מצטרף הקהל במחיאות כפיים קצובות ושירה, מי יותר ומי פחות – "עוד יבוא היום"…הופך את המופע המיוחד הזה למעין קומזיץ של פעם, שירה בציבור של חברותא, מעבר לסגנונות, מעבר לאופנות, פשוט נכס צאן ברזל של שירה ארץ ישראלית מזוקקת…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151356278369654.495789.721654653&type=1

וידיאו

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close