דיווח מהשטח

הקולקטיב, בתנועה, קדימה והלאה, ודי..

מופע פרידה מהאלבום האחרון של הקולקטיב – OnWards ,מוצאי שבת  22.12.2012, בארבי ת"א, אורחים – נינט, שלומי שבן, מרינה מקסימיליאן ורד אורבך, נכח, נפרד, מחא דמעת אושר ומדווח ברפורטז'ה – יובל אראל.

הקולקטיב, הלאה, בארבי. צילום: יובל אראל
הקולקטיב, הלאה, בארבי. צילום: יובל אראל

לא קדימה, לא התנועה, לא אולמרט, לא מופז ואפילו לא ציפי קשורים בקשר כלשהו לאלבומה של להקת הקולקטיב OnWard, אבל האלבום הזה אכן לקח את כולם בסחף אחד ענקי בתנועה קדימה והלאה.

אני מלא ברגשות מעורבים, כאילו והיה לי חלק באלבום, האמת, ליוויתי אותו החל ממופע ההשקה לפני כשנה באותו מועדון, ביקרתי שוב ושוב במספר הזדמנויות בהופעות הקולקטיב במסע הארוך עם האלבום, הגעתי איתם לגן ההרפתקאות, נחשפתי יחד עימם לאנשי הסצנה שמעבר לים  ואף העפלתי עימם לפסטיבל הפסנתר לאחרונה.

אז מה יש באלבום ובהרכב הזה שמושך את הקהל? הצלילים? המנגינות? המקצבים? הגרוב? השואו עצמו? החגיגה הנוצרת על הבמה? האינטראקציה עם הקהל? לדעתי כל התשובות נכונות.

רועי ריק ורד אורבך, הקולקטיב. צילום: יובל אראל
רועי ריק ורד אורבך, הקולקטיב. צילום: יובל אראל

 הקולקטיב היטיבו ליצור סאונד בינלאומי, צעיר, מתוחכם אך פשטני, ללא התנשאות ומרחק, עם אווירה של חברותא, הן על הבמה והן בקרב הקהל, מרשם מצויין להצלחה, כשמם כן הם – קולקטיב מוסיקלי.

אבל כמו בחיים האמיתיים, לכל דבר טוב יש סוף, ולכל שבת יש מוצאי שבת, האמת, כאז כן עתה, כפי שדיווחתי בעקבות מופע ההשקה של האלבום, מתקפה תקשורתית אדירה חוצה עיתונים וערוצי טלויזיה נחתה כאן בשבועות האחרונים לקראת המופע האחרון עם שירי האלבום, טלנטים רבים גויסו לעבות ולחזק את החגיגיות שבמופע הפרידה מהאלבום.

אמש, מוצאי שבת, פחות מיממה לאחר שהעולם בא לקיצו ומשום מה המשיך את עצמו הלאה – כשם האלבום, מאות אוהדי להקת הקולקטיב נהרו עם פתיחת השערים למועדון בארבי בתל אביב, ומאות אני מתכוון למופע שהוא סולד אאוט, תפוסת אולם מלאה, המספר שמור במערכת מחשש עינה בישא, טפו, טפו, טפו.

עידן רבינוביץ ונינט טייב, הקולקטיב. צילום: יובל אראל
עידן רבינוביץ ונינט טייב, הקולקטיב. צילום: יובל אראל

הקולקטיב, שכבר חצו את נהר הסמבטיון המפריד בין סצנת השוליים (אינדי שמינדי) לבין הזרם המרכזי של המוזיקה הפופלארית בישראל (מיינסטרים רחמנא ליצלן), לאחר שקיבלו את הגושפנקא הזו בפסטיבל הפסנתר האחרון, ערכו מופע חגיגי שעוד בטרם תחילתו כבר היה אמור לעמוד בציפיות לשיא נוסף בכושר ההמצאה הקולקטיבי ביצירת שערוריות.

אכן אחד מיוצרי השערוריות האולטימטיבי גויס הפעם בדמותו של רד אורבך, הג'ינגי החצוף וגס הרוח שביצע יחד עם הקולקטיב את השיר של ג'ון מאיל והבלוז בריקרז – Room to Move, שתאכלע'ס הם אבות המזון המוזיקלי של הקולקטיב… אחריו הגיחו לבמה, כל אחד ואחת בנפרד כאורחים המתכבדים בביצוע שיר משירי האלבום, מרינה מקסימיליאן, שלומי שבן ונינט טייב המחוזקת במאיה בלזצימן והצ'לו.

הקולקטיב, התנועה קדימה והלאה. צילום: יובל אראל
הקולקטיב, התנועה קדימה והלאה. צילום: יובל אראל

ממקום התצפית שלי שם למעלה מעל הבר ראיתי איך הכל נוסק עם ההרכב לשיאים חדשים בכל שיר, בכלל הקולקטיב הפכו את סדר הביצוע של שירי האלבום, מהסוף להתחלה, לטעמי שתי נקודות מעניינות במהלך המופע היו  – האחת הופעתו של שלומי שבן שהתחרע עם ההרכב, תפס את המגפון רקד ושר, כמובן שלא שכח גם לקחת חלק על הקלידים בסיומו של השיר A Better Man הנחשב ובצדק לאחד מהמובחרים שבאלבום.

הנקודה השניה שתפסה אותי היא הופעתה של נינט טייב שבצעה את השיר Stolen Goods בסגנון הדרמטי יוצא הדופן שלה שנותן משמעות אחרת להטעמה של המשפט I can't stand your taste in my mouth בשיר, מעבר לרספקט המגיע בארוח הזה יש כאן יותר מאמירה שצריך לשים לב אליה – הקולקטיב הם סוג של אינדי, אולם המסע הארוך שעברו בשנה וחצי החולפות עם האלבום כאן ומעבר לים הובילם אל תוך ליבת המיינסטרים, והפעם הם מאחדים כוחות עם מי שבניצוץ של כוכב נולד צנחה היישר אל המיינסטרים התעשייתי וממנו פילסה בשנה האחרונה את דרכה לליבותיהם של שוחרי מוסיקת השוליים הבועטת אל הרוק הצווח והמיילל, סוג של לפיתה מוזיקלית שכזו…

לסיכום ובלשון פשוטה וברורה – אפשר לאמר שחיוך והאושר נטמעו באווירה, היה זה אחד המופעים, אם לא ה…האלבום הלאה אכן תם אך לא נשלם, רוצים עוד!!!

לחצו לצפייה בגלריית תמונות

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151288061879654.487501.721654653&type=1

וידיאו

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

5 תגובות

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close