דיווח מהשטח

המלחמות של אמיר לביא

מופע השקת אלבום בכורה לאמיר לביא – "טעויות שאהבתי", תיאטרון תמונע, 15/11/2012, אורח – ארז לב ארי. נכח, צילם, תיעד ומדווח – יובל אראל.

אמיר לביא, טעויות שאהבתי, השקה. צילום: יובל אראל
אמיר לביא, טעויות שאהבתי, השקה. צילום: יובל אראל

את סיפורו של אמיר והעבודה על אלבום הבכורה סיפרתי עם השקת הקליפ המלווה את הסינגל "לעוף", בקצרה – הרומן של אמיר לביא עם הגיטרה החשמלית התחיל בגיל 15 ונמשך עד היום, רומן שהוביל ליצירת אלבום בכורה שמצליח להעביר בצורה מדויקת את הסאונד הייחודי שאמיר מפיק מהגיטרות לצד המילים המרגשות.

העבודה על אלבום הבכורה נמשכה כשלוש שנים, כשעל ההפקה המוזיקלית של האלבום אחראים ארז לב ארי ואמיר שהצליחו להעביר למאזינים את הסאונד המלוכלך והמדויק של האלבום. מדובר באלבום הכולל 11 שירים הנוגעים בהרהורים על אכזבה, חרטה, התחדשות ואהבה מנקודת מבטו האישית של אמיר. החיבור בין ארז לב ארי לאמיר לביא (הי, יש כאן שני אריות…) התבסס על המכנה המשותף של שניהם, היכולת להפיק מהגיטרות סאונד מדויק, ייחודי ושונה.

פרסומת

את אמיר שמעתי לראשונה כאשר  נטל חלק בהרכב המלווה את רועי דהן, יחד עם אלה דורון ומוסיקאים נוספים לפני למעלה משנה, מאז בהזדמנויות שונות בהן נפגשנו בהופעות שונות ציין בפני אמיר כי יש אלבום בדרך כך שהתחלתי לעקוב ולצפות, הסינגלים ששוחררו תפסו את אוזני הן מבחינת התמלילים והן מבחינת העיבוד והעבודה המוסיקלית, הצליל של אמיר, שניכרות בו השפעות זרות של Coldplay  ו – Muse אך בפרשנות מקומית מציב אותו בקדמת האבולוציה המוסיקלית המקומית.

אמיר לביא וארז לב ארי, מלחמות. צילום: יובל אראל
אמיר לביא וארז לב ארי, מלחמות. צילום: יובל אראל

ליל אמש, בו נקבע להתקיים מופע ההשקה החגיגי לאלבום הבכורה "טעויות שאהבתי" היה לילה לא רגיל כאן בגוש דן, פעילות לחימתית בפאתי רצועת עזה שגלשה עד אזעקות בצנטרום של תל אביב יחד עם שגעת דיבורים בכל ערוצי החדשות בטלויזיה וברשתות החברתיות לא ממש עשו את הערב ככזה שמזמין לצאת לבלות, אולם אני החלטתי שלא לוותר, מוסיקה מעל הכל, ובמיוחד כשמדובר במופע השקה הצופן בחובו באופן טבעי התרגשות רבה מצד המוסיקאים ואף ארוחים ושילובים מעניינים שאינם מתקיימים בשגרת הופעות שוטפת.

מופע ההשקה התקיים באווירה משפחתית ובנוכחות חברים ועמיתים לדרך המוסיקלית של אמיר, שלווה בידי הרכב נגנים – יהודה מונסנגו מאחור על התופים, עמוס פרידמן בשולי הבמה עם גיטרת הבס הדומיננטית (הרגשתי אותה טוב טוב בקרביים…) ואיתי זנגי המצויין בגיטרות חשמליות וחצוצרה.

פרסומת

אמיר פתח בסדרה של חמישה משירי האלבום ואף שילב ביניהם כמה סיפורי צד על מפגש לקראת שכירת דירה שפורש בטעות בידי בחורה כבליינד דייט על כל המשתמע מכך, והרפתקאה בסירה בכינרת, הטעימה של הפתיחה הזו נתנה לקהל מהתבלינים המקשטים את העבודה המוסיקלית, המילולית והמנוגנת של אמיר שהחל עם השיר הפותח את האלבום "לעוף" שאף הושק כסינגל.

בהמשך המופע מתארח ארז לב ארי, מי שנתן את כולו בהפקה המוסיקלית של האלבום, ארז, יוצר ומוסיקאי בפני עצמו התכבד בביצוע של כמה משיריו, ביניהם – "בסוף היום" מאלבומו השני "ארגמן", ו"צדק" ו"אנה אפנה" מאלבום הבכורה שלו "שמחת הפרטים הקטנים", אמיר הזמין את ארז, כמפיקו של האלבום לפתוח בשירה בשיר נוסף מאלבומו של אמיר "מלחמות" שאף הוא הושק כסינגל והצטרף אליו בבית השני, בערב זה הייתה משמעות מיוחדת לשיר הנוגע בלילות בעיר והבילויים הקודרים בסצנת הברים.

אמיר לביא, קצה האמונה. צילום: יובל אראל
אמיר לביא, קצה האמונה. צילום: יובל אראל

הם ממשיכים בשיתופי פעולה מוסיקלים נוספים עם השירים "אולי" ו"עוד מעט" של אמיר, החוזר לשתף את הקהל בסיפורי חוויות, הפעם נגע בטבעו של האדם, שנראה לו טוב מיסודו, מעין סיפור על עוברי אורח המבקשים לגחון וללטף כלבים, הוא ממשיך בשניים נוספים – "חוסר אונים" ו"לא מאוחר", כעת הנגנים יורדים מהבמה, לכאורה המופע מסתיים, אמיר חוזר ומתיישב אל מול פסנתר הכנף המהוה של התאטרון, כעת זו הזדמנות להאזין לשיר חדש, שיר שלא נכלל בין שירי האלבום, הוא קצת שונה מהקו המנחה – "קצה האמונה", שקט, נינוח אך מכיל מילים נוקבות המלוות בקצב האיטי של קלידי הפסנתר, נוטע תקווה שאלבום הבכורה הנו רק סנונית במסלול המוסיקלי של אמיר לביא, אכן הציפיה שניטעה בי מאז הרמיזות של אמיר על האלבום שבדרך עלו כעת מדרגה להרים מבט לעבר הצפון בעתידו המוסיקלי, את השיר הבא הוא מבצע לבד עם גיטרת הגיבסון שלו, "בין ערביים", אף הוא כבר שייך לפרוייקט המוסיקלי הבא.

את אקורד הסיום נותנים חברי ההרכב המצטרפים לאמיר על הבמה עם "אף פעם לא" מהאלבום.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151231699479654.479441.721654653&type=1

וידיאו

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: