דיווח מהשטח

צלילי מזרח ומערב באוזן בר

ערב שמתחיל עם מופע להקת צלילי העוד באוזן בר ומסתיים על אותה בימה עם קוואמי, החלבות, קאשי ואביטל תמיר. ערב חמישי 17.03.2011 מהשעה תשע ועד השעות הקטנות של הלילה. הגיע, שאל, תהה, שר, נזכר, נשאר, צילם, הסריט ובסוף גם שרבט משפטים: יובל אראל ל"חדשות המוסיקה". http://www.music-news.co.il/.

פרק ראשון – המזרח

רמי דנוך וצלילי העוד באוזן בר. צילום יובל אראל
רמי דנוך וצלילי העוד באוזן בר. צילום יובל אראל

אז התפרסם בלוח של האוזן בר כי ביום חמישי רמי דנוך וצלילי העוד מגיעים להופעה מקדימה, פעמון גדול צלצל בראשי, רמי דנוך? העוד? זה לא "חנל'ה התבלבלה", "אני גדליה"? שנות השבעים? הכרם מול העוד? החלוץ שלפני המחנה בזמר המזרחי…

פרסומת

החלטתי שאני אהיה שם, לראות, לשמוע, להבין ולחוש, אין זה אירוע של מה בכך, בימים אלו, כשהלהג התקשורתי נסוב סביב אמרתו של יהורם גאון – "מוזיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא" בראיון לביטאון סטודנטים, אמרה שהובילה לתגובות רבות בעולם המוסיקה המקומי על כל גווניו. המזרח מגיע למקדש המערב.

תשע בערב, בקומה השנייה של האוזן, הפנים בבר לא מוכרות, קהל חדש, באולם הקטן מסודרים כיסאות בשורות ממש עד הבמה, בצד ימין ישובה קבוצת נשים, שיחתן נסובה סביב התפריט שיכינו לליל שישי בערב, הדג, הקציצות, עם אורז, בלי אורז. בצד שמאל קבוצת בחורים, בירות, מחייכים, מחכים, ברקע מתנגנת מוסיקת סול של שנות השבעים, מנסים להכניס לאווירה. קבוצת הנגנים עולה לבמה, חלקם די מבוגרים, מכנסי גברדין וחולצות כפתורים מחויטות, בצד שמאל נגן עוד פותח בנעימה ואחריו כל השאר, המתח נוצר באוויר, רמי דנוך עולה לבימה, הקהל מוחא כפיים, המופע מתחיל.


אֲנִי הוּא גְּדַלְיָה רֶבַע אִישׁ,
אֲבָל אֲנִי צוֹמֵחַ.
אִם אֵין לִי בַּיִת, יֵשׁ לִי כְּבִישׁ
וְעַל הַכְּבִישׁ יָרֵחַ.

פרסומת

ומיד עוברת השירה למחרוזת שירי חפלה –

...
בזכרי ימים ימימה
לעולם לא אשכח
בהיותי תוך עיר מגדל חומה
לעולם לא אשכח
….
נעמה, קראתי בשמך, נעמה
והחום בקרבי לוהט כחמה
ענתה לי בת קול
אני שלך לעד, נעמה

אני זכריה בן עזרא
ולחמי לחמא עניא
וגר אני במעברה
אצל הכביש לנתניה

הבנות, אלו שישבו בצד ימין, קמות, מתחילות לרקוד במעגל נשים, קוראים לזה "דעסה", צעד תימני, אני נזכר בהיפסטריות שמתנועעות כאן באולם הזה בזמנים רגילים.

המופע מתחמם, רמי דנוך, גבר שעבר את שנתו השישים, מקריח , מאפיר, בחולצתו המכופתרת, מלהיב את הקהל, שיר רודף שיר, הוא נעצר לרגע, מצביע לעברי ואומר – "שאל אותי הבחור הזה לפני ההופעה – איך אנחנו מופיעים כאן, אז אני אומר לך – האוזן השלישית, זה בשבילנו עוד אולם הופעות, היינו בקומפורט, היינו בברזילי, חורשים, ממשיכים הלאה". דומה הויכוח הציבורי בכלל לא עובר לידם, הם, צלילי העוד, היו שם מימי קדם, נגני חפלות בכרם התימנים ושכונת התקווה של אז, המוסיקה שלהם מתנגנת בכל מצב, הופעות, אירועים משפחתיים, חתונות, שמחות, מועדוני לילה, ועתה הם נועצים עוד סיכה במסע הארוך שלהם עם הזמר המזרחי – אוזן בר, מקדש המעט לסצנת האינדי בתל אביב.

דנוך עוצר עוד פעם ואומר, אתם יודעים מי כתב את השירים? הם כולם אשכנזים, שלונסקי, אלתרמן, אלכסנדר פן, יהורם טהר לב. נכסי צאן ברזל בתולדות המוסיקה הישראלית שהפכו לפולקלור עממי.

חפלה מזרחית במקדש האינדי התל אביבי. צילום יובל אראל
חפלה מזרחית במקדש האינדי התל אביבי. צילום יובל אראל

עם סיום המופע נותנת הלהקה הדרן במחרוזת "שלום לבן דודי וסוד המזלות", הדו שיח המרקד עם הקהל בשיאו, המראה שנשקף כעת מבעד למצלמה – דנוך על הבמה וידיו פשוטות אל הקהל, קהל הבנות מרקדות ופושטות את ידיהן אליו בחזרה, יחזור בהמשך הערב, אבל זהו כבר הפרק השני.

כבר אחת עשרה בלילה, עובדי האוזן מקפלים את הכיסאות לקראת המופע הבא, סיכום ביניים: לדור המייסדים של הזמר המזרחי העממי, אלו שנאבקו אז והתוו את הדרך לדורות הבאים, לא נוגע כלל השיח הציבורי שהתעורר, לא קיסריה, לא היכל נוקיה, לא ערוץ טלוויזיה בלעדי ולא תוכניות ריאליטי לאיתור כוכבות זמר מזרחי חדשות, הם מקצוענים, אוהבי שמחות ומוסיקה, ממשיכים בדרכם, וכן, כבר ציין דנוך – על המוסיקה עמלו האשכנזים. אמרתי לעצמי – לילה טוב לכם ולכן – לכו תכינו את הדג שתכננתן.

פרק שני – המערב

קוואמי והחלבות באוזן בר. צילום יובל אראל
קוואמי והחלבות באוזן בר. צילום יובל אראל

טוב, כבר קרוב לחצות, באוזן בר, הקיסר הבלתי מוכתר של סצנת האינדי בתל אביב ויוזם ערבי "לכלוך באוזן" צועק: "זהו, אני בן ארבעים". לאון "נפולאון" פלדמן, מציין את יום הולדתו בחגיגה מוקדמת, טרום פורימית. האולם שכיסאותיו הוצאו מתמלא בקהל צעיר, צמא לאקשן. עוד קצת ואל הבמה פוסעים, מקפצים חמישה גברים עטויי מסכות, מפלצות, חזירים, פורים. מימין על הגיטרה החשמלית רון בונקר, הדוקטור, נותן כבוד ללהקה הקודמת, צלילי מוזיקה מזרחית נפרטים במיתריו, הקהל מתקרב אל הבמה, צמוד צמוד, דארט וואדר יוצא מבין הקהל בגלימה וקסדה שחורות, פוסע בינות האנשים אל הבמה, המופע הגדול מתחיל – קוואמי דה לה פוקס והחלבות:


ימים שחורים ימים שחורים
בגלל זה כולנו כאן מאושרים.
ימים שחורים ימים שחורים
זה המדריך לחיים הטובים.

קוואמי, זמר מחאה ופעיל חברתי, מלווה בלהקת החלבות, רוק, היפ הופ, פותח את חגיגות פורים בסצנה המקומית, מה אפשר להוסיף אודות קוואמי? הכל כבר נאמר ונכתב, בערב השקת אלבומו "זרים במאה העשרים ואחת" התריס באצבעו לעבר נציג הממשלה במועדון הבארבי העמוס לעייפה – על המצב, על העובדים הזרים, על השלטון המתנכר, משנתו החברתית מוכרת.

השירים זורמים אחד אחר השני – "אני לא פליט פה", "מכשפות", "לא צריכה לשאול", אורח ראשון מצטרף לבמה – קאשי קוטג', שרים ביחד "לא מסתדר" –

...
מי אני – מה אני – מה – מה – מה – מה?
אזרח אבל פליט ב-מדינה
משתינים עלי אומר תודה
למי אכפת מספר ברשימה

והחגיגה נמשכת, רוקנ'רול לפנים, רננו צדיקים רננו, קאשי יורד מהבמה, קוואמי עובר ללהיט שחשף אותו לציבור, השיר שרמי פורטיס כתב לו "תסחטי אותי", את מקומו של פורטיס תופס רון בונקר, הדוקטור, שמח כאן באוזן, הקהל משולהב, האורח הבא עולה לבמה, מסתתר מתחת למסיכה, הקעקועים ברגליו מסגירים אותו, אביטל תמיר, סולן להקת בצפר – "מלחמת פופ", אחד בפה אחד בלב" "הסיפור נגמר", תמיר, סולן ההארד קור של הרוק, מטריף את הקהל, הצמד משולהב, מנופפים בידיים, מתעוותים ומפרכסים על הבמה עם המנגינה, הקהל שבוי ובאקסטזה, הידיים מתנופפות אל על.

חפלת היפ הופ ורוקנרול באוזן בר. צילום יובל אראל
חפלת היפ הופ ורוקנרול באוזן בר. צילום יובל אראל

אתם זוכרים את תמונת הסיום מהמופע המוקדם? הערב מגיע לסיומו, קוואמי נותן את ההדרן שלו – "מאבד את הקצה", התמונה חוזרת על עצמה, קוואמי עומד מול הקהל, ידיו מונפות קדימה, הקהל המשולהב והמיוזע שולח את ידיו לעברו בחזרה.

שתיים וחצי בלילה, זהו, האורות כבר כבים, יורדים מהבמה, יוצאים אל הלילה הקריר, למטה במרתף של מקסים מסיבת בנות, הן מתגודדות על המדרכה, תחפושות פורים, אנחנו משרכים דרכנו לרכב, לילה טוב, פורים שמח.

לינקים:

וידיאו קליפים:

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: