היום בדיוק לפני 6 שנים הלך לעולמו הזמר אריק איינשטיין, איני יודע אם זו יד המקרה או אירוע מתוכנן – בדיוק אמש התקיים במשכן אמנויות הבמה – האופרה הישראלית ערב מרגש כמחווה לאלבום "מזל גדי", אלבום שהוגדר בזמנו "אלבום הילדים הכי למבוגרים שיש", אלבום שגרם למהפכה של ממש בתרבות הרוק בארץ (למרות שמרבית הפרשנים נוטים לייחס ל"פוזי" ול"שבלול" את תחילתה של המהפכה).
המפגש בין אריק איינשטיין ושלום חנוך נוצר לאחר התפרקותה של להקת החלונות הגבוהים לצד חילוקי הדעות של איינשטיין עם שמוליק קראוס לגבי המשך הקריירה של הלהקה. שלום חנוך שהשתחרר מלהקת הנח"ל הביא לאלבום בדיוק את ההפך ממה שספג בלהקה והוא אשר חיבר את המוסיקה לתריסר שירי הילדים למילותיהם של מאיר אריאל, מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג ואריק איינשטיין.
כבר בשנת 1968 שלום חנוך הביא עמו את בשורת הרוק שנשבה בבריטניה, ומרבית לחניו לאלבום השני של איינשטיין היו בעלי אופי רוקנ'רולי אבל דווקא המעבד הגאוני אלכס וייס חשב לעדן את כלי הקצב והפך גיטרות חשמליות לגיטרות אקוסטיות בעיבוד, תיפוף עם מברשות בסטייל ג'אז ולא במקלות תיפוף ושימוש מורחב במיתרים ובתזמורת הסימפונית של סי.בי.אס במקום קלידים. יחד עם זאת, העיבודים של וייס ל"מזל גדי" נחשבים בעיניי לטובים ביותר שנעשו אי פעם לאלבום רוק ישראלי – הם כה מושלמים, כה משלימים ומעניקים נופך "אחר" לשירים שהפכו להיות נכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית.
אבל אם מישהו בכל זאת רוצה לשמוע את ניצני המהפכה – עדיף שיקשיב לנגינת הבאס (אין לי מושג מי ניגן ואשמח מאד לדעת) זו נגינת באס שאופיינית מאד לשנות ה -60, נגינה שמאד מזכירה את הנגינה של פול מקרטני.
הגאונות של וייס מתבטאת בעיקר בשילון בכלי הנשיפה מעץ עם כלי המיתר, נגיעות קרנות היער והדרמטיות הרגעית המגיעה בגלים עם רוך ועדנה. וייס עשה לאיינשטיין וחנוך מה שג'ורג' מרטין עשה לביטלס. העיבודים שלו הם לא פחות מ YESTERDAY של הביטלס או העיבודים המדהימים של מרטין לכל האלבום LET IT BE.
אלכס וייס יכל בהחלט להיחשב לג'ון לורד הישראלי, הוא זה שעיבד לצ'רצ'ילים את הסימפוניה הכפולה והקוראל לאוהבים הצעירים של באך. וייס הבין את השינוי ברוח התקופה והוא זה שהביא אלמנטים קלאסיים מובהקים לשירים שיהפכו ללהיטי התקופה וינוגנו על ידי נגני כלי נגינה רוקיסטים, שירים כ"אבשלום" של מוטי פליישר, "בוא הביתה" של שולה חן, שנוגן גם בערב הזה ו"חוזה לך ברח" משל אושיק לוי, שלדעתי מהווה את גולת הכותרת של יצירתו – וייס התאפיין ב"הצגת סקציות הכלים, בבנייה של רבדים מוסיקליים ללא עומס יתר כשכל כלי מקבל את מקומות בעיבוד – הוא לא משתמש ביציקות של אקורדים אלא מפרק אותם, ממש כמו הפוגות של באך או יצירות הפסנתר של שופן, לרבדים. שיאו של העיבוד במרכז השיר, ומיד לאחר "הגשר" יתפיידו להם הכלים אחד לאחד מותירים את הזמר כמעט ערום (מה שגם מעניין בתקופה ההיא שמרבית השירים הסתיימו להם בפייד אאוט). אלכס וייס גם לא היסס ל"השאיל" את הפוגה של באך לטובת "שבת המלכה" של אריק איינשטיין.
הטרגדיה האישית של אלכס וייס קשורה לטרגדיה של עולם המוסיקה ככלל – פחות ופחות מוסיקאים נזקקים לעיבודים תזמורתיים, פסטיבלי הזמר והאירוויזיונים למיניהם שלוו רק על ידי תזמורות חיות החלו ללוות את עצמם בפלייבקים, הסימפולים המצויינים של כלים קלאסיים דחקו את מקומן של התזמורות ובשנות ה 80 מצא את עצמו וייס נשכח כמעט מלב כשהוא נוטש את עולם המוסיקה. וייס נפטר ב – 2001 ממחלה.
כאילו בכוונה, לא הותיר אחריו וייס הגאון כל שריד לעיבודים הנפלאים שעשה לשיריו והפקת הערב, ובראשם שלומי שבן היו צריכים לעמול במשך כשנה לשחזר את התווים.
המופע אמש, במהותו היה מצמרר. הוא הוכיח שניתן לעשות מופעים המפגישים בין מוסיקה קלאסית ורוק באופן מושלם (בניגוד לפיאסקו המחריד שהיינו עדים לו לפני כשבועיים…).
נגני תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים בניצוחו של אבנר בירון, היו מושלמים – האיזון העדין בין הכינורות הראשונים לשניים, בין סקציית כלי הנשיפה, הנבלנית, נגני הפרקשן הסימפוניים, נשמר בקפדנות והעניק סאונד גלי שממש העביר צמרמורת ולכן בירון זכאי לכל שבח בעיקר בזכות הפרשנות שלו לעיבודים של וייס שהיו טיפה יותר מהירים ודינאמיים.
אך הברכות והשבחים האמיתיים מגיעים לשלישיית כלי הקצב שהחיו אחת לאחת (לא שיחזרו, לא העתיקו – אלא שימרו את רוח התקופה, את אופי הנגינה ואת הסאונד של הרוק הישראלי בשנות ה -60 – יונתן אלבלק הנפלא, המדוייק, שלא ניסה להרשים אלא היה פונקציונאלי ולכן הרשים! אורי קוטנר הבאסיסט המופלא שניגן בדיוק כפי שמיקי גבריאלוב היה מנגן, והמתופף המוכשר יונדב הלוי ששמר על איפוק ועל נאמנות מוקפדת לסאונד של שנות ה -60… עד כדי כך שלעיתים היה נדמה שזה אהרל'ה קמינסקי מאחורי התופים…
גם הבמה ועיצוב התאורה של שי שטרקר תאמו את הערב והעניקו חוויה ויזואלית מדהימה לשירים היפהפיים שנוגנו ללא עצירה – "רוח רוח", "הימים הארוכים", מדוע הילד צחק בחלום", ד"ר דוליטל" ו"מכופף הבננות".
על רקע כל השבחים שמגיעים להפקת המופע, מוזיקלית ואמנותית, אני מבקש לחלוק על כמה מהבחירות של שלומי שבן כמנהל אמנותי בבחירת תפקידים למבצעים שלטעמי קולותיהם לא תאמו את השירים שניתנו להם לביצוע, ועל כך חבל, ומי שנכח מבין.
לעומת זאת בלט באופן מיוחד עוזי נבון. האיש והחידה, אומן המולטי מדיה והמוסיקאי המוכשר שנשמע כל כך אריק איינשטיין שלעיתים כמו בביצוע השיר "ימים הארוכים העצובים" היה נדמה שההפקה שמה פלייבק של אריק. לעוזי נבון יש את האינטונציה של איינשטיין, את הר' המתגלגלת של איינשטיין, את הקול החם של איינשטיין ומה שהכי מופתי זו העובדה שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
"מה שהיה היה" בביצועו היה לא פחות ממושלם והצליל המשובח שטכנאי הסאונד במופע, מיקי מדינה, היה אחראי עליו, גם הבליט מאד את הנשימות הנכונות, את השימוש המושכל בוויבראטו הגרוני ואת הגחמות הקטנות שכה אפיינו את איינשטיין בצעירותו.
שבחים גם מגיעים לרונה קינן על ביצועים מושלמים ל"מדוע הילד צחק בחלום" עם מקהלת הילדים בת קול הנפלאה, קינן, למרות שהוקפצה למופע עקב מחלתה הפתאומית של אסתר רדא, ידעה לצוף מעל המים ולהעניק לשירים נופך עוצמתי משל עצמה.
רגעים מצמררים נרשמו כששלום חנוך עלה לשיר בשלבים האחרונים של הערב, היה משהו נוסטלגי מאד, חד-פעמי – אולי בגלל שאריק כבר לא איתנו והולך ופוחת הדור. לראות אותו מבצע את "הלילה" בכל זאת העביר בגו צמרמורת – במדיום היה המסר ולא איכות השירה.
ההדרנים העלו שוב לתודעה את העיבודים הנפלאים של וייס לאלבום הסולו של שולה חן, ל"חוזה לך ברח" של אושיק לוי, ול"אבשלום" מתוך שבלול.
המופע יעלה שוב במהלך חג החנוכה – בתאריך 24 בדצמבר בשעה 21:00. זה המקום גם לשבח את צח גרניט, מנכ"ל האופרה הישראלית, שבניגוד לכל התחזיות הולך עם האמת שלו ומעלה סדרות נפלאות כגון "השתקפויות" והסדרה המעולה של תזמורת המהפכה – שחוזרת אלינו חיש מהר. ואם לשפוט על פי מבחן התוצאה – אולם האופרה אתמול היה "מפוצץ" מפה לפה בקהל שאינו מורגל בביצועי רוק דווקא.
קרדיטציה למופע:
מופע הפתיחה של סדרת השתקפויות באופרה הישראלית
ניהול אמנותי: שלומי שבן ואבנר בירון
תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים
מנצח: אבנר בירון
מקהלת בת קול
זמרים: שלומי שבן, שלום חנוך, אלון עדר, רונה קינן, יעל קראוס ועוזי נבון
יונתן אלבלק, גיטרות
אורי קוטנר, גיטרה בס
יונדב הלוי, תופים
תאורה ועיצוב במה: שי שטרקר
סאונד: מיקי מדינה
קטעי וידאו מהמופע
אם איני טועה, נגן הבאס המקורי היה שמוליק ארוך ז"ל
נגן הגיטרה המקורי היה אגון קרטן ז"ל, שהיה גם מורה לגיטרה, גיטרה באס וקונטראבאס,
והיה גם מורה גיטרה של שלום חנוך.