ההופעה של ההרכב היפני Mono במועדון בארבי תל אביב בתאריך 10 ביולי. כפיר ריפשטוס, כתבנו לענייני פסיכדליה ומוזיקת אלטרנטיב שורטת הגיע כדי לבחון את שכבות הרעש שההרכב בנה בחלל המועדון.
ישנן הופעות שהן כל כך אינטנסיביות ומשאירות רושם כזה חזק בראש, שקשה לפרק אותן למרכיבים ושירים, ולנתח אותן בצורה לוגית, כרונולוגית ומסודרת. הופעה שאין לה התחלה, אין לה אמצע ואין לה סוף. סוג של הזיה, או מסע פסיכדלי שלוקח אותך למקום אחר. זה היה הסוג של ההתנסות שעברה על הקהל שנכח בהופעה של ההרכב היפני Mono שהופיע בבארבי. מודה שלמרבה הבושה לא הכרתי אותם לפני ההופעה, אבל מבט קצר בוידאו מהופעה שלהם מ-2015 קלטתי איזה אנרגיות מטורפות רצות שם בהופעות שלהם והחלטתי כשהבנתי שאין מצב להפסיד את ההופעה הזו. חוץ מזה לא כ"כ הרבה להקות (פוסט) רוק יפניות פוקדות את ארצינו. Acid Mother Gong היו פה לפני 11 שנה, דאמו סוזוקי היפני יוצא להקת Can ניגן ב"אוזן בר" עם להקת Tree, אלה השמות המעטים שעולים לי לראש בשלוף. אפשר לשאול האם Mono הרכב שהוא "פוסט רוק" ? הייתי אומר יותר בכיוון של פוסט פסיכדליה שמורכב מדיסטורשן טהור, חומה ענקית של רעש שאופפת אותך למשך שעה וקצת. מכיוון שההופעה הייתה כמעט אינסטרומנטלית במלואה (פרט לשיר אחד שבו הגיטריסטית Tamaki Kunishi החליפה את גיטרת הבס בקלידים ושירה) אין כל כך משמעות לשמות של השירים…אפשר להגיד שהשם של האלבום האחרון שלהם שיצא ב-2019 “Nowhere Now Here” בהחלט הלם את רוח ההופעה הזו.
אבל למה להקדים את המאוחר: את החימום נתנו לנו Tiny Fingers הרכב הפסיכדליה – אלקטרוני הישראלי שהכניסו אותנו לאווירה ונתנו לנו חימום "הולם" על רקע תאורה כחולה עמומה. מין פסיכדליה עמומה וקצבית שכזו שלוקחת את ההשראה שלה מלהקות אלקטרוניות קלאסיות כמו פינק פלויד (בתקופת בארט) או טאנג'רין דרים במין מקצב כמו טראנסי שכזה. אבל אם Tiny Fingers שהיו בהחלט חימום ראוי, לקחו אותנו למין טיול אלקטרוני חביב שכזה ביער התאורה הכחולה של הבארבי, הלהקה שעלתה אחריהם לקחה אותנו למקום אחר לגמרי, טילטלה אותנו לגמרי מבפנים, קרעה אותנו לגזרים. היפנים, הם כידוע לא פרייארים בכלל בכל מה שנוגע לפסיכדליה, ואפשר,אם מתעקשים, לראות בצורה חופשית את Mono כממשיכי הדרך של להקות הפסיכדליה היפניות "הקלאסיות" כמו ה-Flower Travelling Band או Far East Family Band שהתמרדו נגד המסורת הפטריאכלית היפנית, תוך שהם שילבו רוק מערבי (כולל סמים, כמו שרמז השם של אחד ההרכבים המפורסמים של הסצינה היפנית בתחילת שנות השבעים Speed, Glue & Shinki) עם נגינה מזרחית והרבה אימפרוביזציה. ג'וליאן קופ, המוסיקאי והמחבר של הספר Japanrocksmpler על תולדות סצנת הרוק היפני, טוען בספר הזה שאין כזה דבר רוקנרול מקורי ושבסופו של דבר כולם לוקחים השראה מכולם, והדברים האלה עולים בקנה אחד עם מה שהגיטריסט העיקרי של ההרכב אמר לי אחרי ההופעה כששאלתי אותו מה מקורות ההשפעה על המוסיקה של Mono, הוא פשוט אמר לי "Everything". אבל מצד שני Mono הם גלגול שהוא יותר מאוחר שהחל את דרכו בתחילת העשור הקודם, מודרני, כוחני שמתחבר יותר לז'אנר של Shoegaze ו- Noise, אפילו Black Metal. ארבעת החבר'ה האלה הם מעולים בלהרכיב קטעים אינסטרומנטלים שמתחילים בצורה עדינה, ולאט לאט (זה יכול גם להיות שינוי חד פתאומי כשפתאום המתופף נותן את האות ומתחיל להפציץ) עולים לסוג של קרסנדו של רעש שעוטף אותך כמו איזו סערה שמתרגשת עלייך עד שאתה לא יודע איפה אתה בכלל נמצא. זאת אחת ההופעות שהיה לי הכי קשה לזהות מי נותן את הטון באיזו גיטרה. אפשר להגיד שההרכב הזה הוא בעצם שני גיטריסטים, באסיסטית ומתופף שיוצרים ג'אמים או קירות של דיסטורשן שהם פשוט מדהימים ביופי הרועש שלהם, זו לא הייתה הופעה רגילה אלא סוג של סופת טייפון יפנית שהעיפה את כל הבארבי באוויר, מן הסוג הזה שאתה עומד בתוך הקהל ופשוט לא קולט איפה אתה נמצא ממה שאתה רואה שהולך מולך על הבמה, יש שיגידו חוויה טרנסדנטלית ואני בהחלט לא אתווכח איתם. חוץ מהסערה הזו, רגע שובר "שיגרה" בהופעה הזו היו כשהבאסיסטית שינתה עמדה ותפקיד לזמרת על הקלידים לצד השמאלי של הבמה והלהקה עברה לנגן קטע שקט ושונה, ועם כל התשבוחות שיש לי על הלהקה הזו יכול להיות שלא היה מזיק להם לפתח יותר רגעים "שוברי שיגרה" בתוך כל הקאקפוניה הזאת של הגיטרות, לצאת קצת החוצה מאזור "הסערה" שהם כל כך מצטיינים בו כדי להרחיב יותר את הדינמיקה. ראוי לציון במיוחד הוא המתופף של ההרכב, שבעצם היה צריך לנווט בדייקנות את כל הטון והכיוון של הלהקה בתוך כל הסערה הזו של הגיטרות. מעניין גם שלמרות כל "הסערה" שהייתה שם, כל החבורה הזאת שהייתה שם על הבמה ניגנה בסינכרון מושלם, ממש תיאום טלפתי בין כל הנגנים. ההופעה הסתיימה בקאקפוניה של גיטרות כשהגיטריסט במרכז הבמה מנגן עם השיניים (אולי כמחווה לג'ימי הנדריקס) על הגיטרה. לסיכום ראוי בהחלט לציין לשבח את שתי חברות ההפקה "המון ווליום" ו-Un Titled Productions שביחד הביאו לנו את הלהקה היפנית המעולה הזו להופעה בארץ, זה לא מובן מאליו שזכינו לראות את Mono מופיעים פה. עם רעש וצלצולים באוזניים יצאתי לחשכת הלילה מההופעה הזאת, אבל הראש היה בעננים. והוא נשאר שם איזה יום יומיים אחרי ההופעה.
כך הכל החל…
