במסגרת סדרת המופעים של תזמורת המהפכה התארחו אמש היוצרים ברי סחרוף ורע מוכיח במשכן אמנויות הבמה במופע שהוקדש לאלבומם המשותף "סימנים של חולשה" לציון חצי יובל להשקתו. מבקר הבית והמוזיקאי אדר אבישר נכח אמש בקונצרט וחזר עם הרשמים, הביקורת והאנקדוטות הנדירות, תמונות ארכיון – אוסף אישי אדר אבישר. צילום תמונות – לאה אבישר.
בוקר יום חמישי, אני מול המקלדת נכון לכתוב עוד ביקורת מפורטת על הופעת "תזמורת המהפכה" במסגרת הסדרה המונומנטאלית באופרה הישראלית והפעם עם ברי סחרוף. ופתאום אני מגלה עד כמה קשה לכתוב על אומן שהיה חבר במשך כעשור בלהקה שהקמת בשנות ה -70. פתאום כל מילה נשקלת ונמדדת במיקרוסקופ… כמה קשה לשבת בכיסא המבקר ולסקר אדם שמייצג עבורך את שנות ילדותך ונערותך…
פתאום, השנים הקסומות הללו של תל אביב של תחילת שנות ה -70 עוברות לך בראש כמו סרט של פליני. חנות האופטיקה של דאריו סחרוף (האבא של ברי) בפסאג' הוד. מסיבות יום שישי באולם הספורט של בית הספר אליאנס שם הופיע איזה "גמד ג'ינג'י" שהגיע מארצות הברית בשם דני סנדרסון. החבורה המטורפת שמנתה את ברי, את משה מורד, עלי גרוסמן, אורי ברק ואורית היפה, שרועה על השטיח הפרסי בחדר שלי ברחוב פרוג ומאזינה מהופנטת ל"צד האפל של הירח".
נזכרתי בבית ביכורי העיתים ששימש חדר החזרות של ההרכבים הראשונים שלנו. את הסיפור כיצד דאריו סחרוף, האבא של, שמע את הלהקה שלי "קוסמוס" מרעישה לו מעל החנות. הגיע, צלצל בדלת וביקש שנעשה אודישן לבן שלו. "אמרנו לו שיבוא בשבוע הבא. הוא התעקש, ברי בא לנגן, והצטרף אלינו עם הגיטרה. ככה התחילה להקת 'חלום קוסמי'. בהמשך ברי גם היה שר, למרות שרוב החומר שלנו היה אינסטרומנטלי והוא לא חשב שהוא יכול לשיר". (אני עדין חושב שזו הייתה טעות).
פתאום נזכרתי כיצד התייעצנו איך נתמודד עם החברות הקבועות שלנו, שרית אבנרי ואורית, ברגע שייוודע להם שיש ל"חלום קוסמי" גרופיות… באותה הופעה מונומנטאלית בהיכל התרבות, בלי מוניטורים שבה ברי דפק סולו של חצי שעה עם כל הפוזות. ופתאום אני מביט ביוסי מר חיים ובגיל לדין, וכולנו מתפקעים מצחוק מכיוון שהבחנו שהחוט שמחבר את הגיטרה למגבר ניתק והוא המשיך לנגן עם כל הפוזות במשך כל הזמן הזה מבלי שאף אחד שם לב".
וכן, נזכרתי בלילה שסיימתי לכתוב את היצירה "חלום קוסמי", חלום על הנשמה של אבי, שעוברת לממדים אחרים. כולנו היינו בטראומה נוראית אחרי מלחמת יום הכיפורים, רבים מהחברים שלנו שהיו בסך הכל שנה יותר מבוגרים, לא שבו מהמלחמה הזו. צלצלתי לברי וישבנו עם הפסנתר ועם גיטרת הפנדר והתחלנו לעבד את היצירה. ברי עמד על כך שצריך לעבד את היצירה לתזמורת סימפונית.
ראיתי את 'דיפ פרפל' ב-69' מופיעים עם תזמורת קלאסית ורציתי גם. אני זוכר שברוב חוצפתי, בגיל 17, צלצלתי בדלת של יוסי מר-חיים, שהיה מבקר מוזיקה ומוזיקאי רציני עם רקע בג'אז, ואמרתי לו שיש לי יצירה לתזמורת קלאסית. ובאנו אליו, ברי ואני, לפגישה. אני זוכר שהוא קטל אותנו בעיתון וכתב שזה יומרני מדי, ובאותו יום הוא הצטרף ללהקה.
45 שנה מאוחר יותר, ברי סחרוף על הבמה של המשכן לאומנויות הבמה עם תזמורת המהפכה, מבצע את האלבום הכי אישי שלו והכי משמעותי שיצר, "סימנים של חולשה". עם תזמורת סימפונית ומקהלה ואני, כאמור, יושב מול האיש שמסרב להתבגר, שנשאר אותו הברי כמו אז… בחדר האפל ברחוב פרוג 7 בתל אביב עם הפנדר סטראטוקאסטר.
אבל מעבר ל"כוכב של הערב, זה היה הלילה של המנהל האומנותי של התזמורת והמעבד זוהר שרון… לילה שבעקבותיו הוא יכל להישיר מבט אל המראה ולאמר לעצמו: "שיחקתי אותה בגדול". ימים נטולי שינה של איסוף תו לתו, עיבוד לכלים מפלצתיים ויברפון או נבל. שקידה על דפי תווים בניסיון לשמוע בראש כיצד ישמע גוף מורכב כתזמורת סימפונית עם הרכב רוק ומקהלה הניבו תוצאה חלומית שמציבים את שרון במקום מכובד בפנתיאון המוסיקאים המובילים.
זה לא קל לעבד מוסיקת רוק ולשלב אותה עם מוסיקה קלאסית. זה עוד יותר מורכב כשמדובר במוסיקה אלקטרונית וזוהר עשה את זה בגדול – את צלילי הסינטיסייזרים הוא החליף בקרישנדואים של כלי המיתר, בנהמת כלי הנשיפה ובעבודה מונומנטאלית של גיורי פוליטי נגן כלי ההקשה ועדה רגימוב, הנבלנית של התזמורת.
האלבום של ברי סחרוף ורע מוכיח, "סימנים של חולשה", סימן מפנה בתרבות הרוק המקומית. כשם שהצ'רצ'ילים הוו מפנה בתרבות הרוק והחליפו את שירי הלהקות הצבאיות במוסיקת רוק בריטית, או כפי שאנחנו, "בחלום קוסמי" הבאנו את מוסיקת הפרוג והסנטיסייזרים, סחרוף ומוכיח הכניסו לעולם הרוק המקומי את האלקטרוניקה. סאונד שקרא תיגר על כל מה שהדור שלי הלחין ויצר בשנות ה -70.
אם להיות כן, העוצמה של האלבום הייתה נכונה לאותה תקופה – אכן, זו הייתה מהפכה מוסיקלית של ממש. האלבום גם תאם מאד את היתרונות (והחסרונות) של סחרוף. הסגנון המוסיקלי הזה לא הצריך נגינה וירטואוזית, הסתפק במספר אקורדים מצומצם, והצליל המסונתז, הגיטרות ה"כבדות" והמנה המוגדלת של סמפולים, הוו רקע הולם למגבלות השירה של סחרוף.
כיום, מה שנותר אקטואלי מאותה תקופה הם בעיקר הטקסטים המדהימים והשירים, בניהם – רעש לבן, כמה יוסי, הזיות, בשבילך, חבל שאת לא וכמובן, נפתלי.
אך האם העיבוד האלקטרוני עומד במבחן הזמן? זאת כבר שאלה של טעם… באופן אישי, אני מזועזע בכל פעם שאני מקשיב לתופים אלקטרוניים או לסינטי באס שהיו מאד אופנתיים בשנות ה -80 ותחילת שנות ה -90 (עשור אומנותי, לדעת המומחים מתחיל בכל מחצית עשור: 1965 – 1975, 1975 – 1985, 1985 – 1995 וכו) . במיוחד אם זוכרים שמבחינה אומנותית העשור הזה התאפיין בבעיטה בכל מה שנחשב ממוסד מבחינה מוסיקלית, בעיטה במוסכמות, בנגינה מדויקת, בשירה מדויקת – זה היה עשור של ה – PUNK, של "יאללה בלאגאן" של הגל החדש.
נכון ל 1994, האלבום הביא בשורה בכל מה שהיה קשור לסאונד שמותיר אותך משתאה. היה בניסיונות הבלתי מתפשרים כדי להכניס את השינוי המיוחל ולהרגיש במפנה, אולי בגלל החיבור המאד נועז שעשו סחרוף ומוכיח בין הרוק לאלקטרוניקה.
אני מודה כיום שב"חלום קוסמי" לא היה לנו את האומץ ללכת עד הסוף עם החיבור הזה (טוב היינו בני 17). אך, כאמור, כיום, בשנת 2019 הסאונד, הסמפול וההתנסויות המוסיקליות, נראות מעט אנאכרוניסטיות.
סחרוף, הוא איש מאד צנוע, נחבא אל הכלים, אפילו בתור צעיר, הוא היה ה"רציני, שבחבורה. תמיד מתחבט בשאלות קיומיות ופרפקציוניסט חולני. תמיד נותרו בו צלקות של "הילד שלא מכאן", "הבן של דאריו מחנות האופטיקה בפסאג' הוד ששמר בקנאות על האזרחות הטורקית". הקונפליקטים הללו תמיד באו לידי ביטוי במוסיקה שיצר, בהתבודדות שלו מרצון – ומכאן הייחוד של סחרוף כיוצר.
הוא גם מודע היטב (לפחות בעשור שעבדנו ביחד) למגבלות שלו, תמיד מנסה לשפר, בתקופה מסוימת החליט ללמוד צ'לו כדי להיטיב את ידיעותיו במוסיקה. מינימליסט שדורש מעצמו את המקסימום. והאישיות הזו, ובתכונות הללו הם אלה שכובשות, עד היום, את לב הקהל.
וכאן, לחלל הזה נכנסת עבודת הקודש של זוהר שרון והניצוח המאד מדויק של רועי אופנהיים. העיבוד המחודש לקח את האלבום של סחרוף וכמו פאזל זרק את החתיכות על הרצפה והרכיב אותם מחדש – אבל הפעם לא לפי הוראות היצרן. עובדה שהקפיצה את "רגעים של חולשה" מאלבום שמייצג "תקופה" מבחינה סגנונית, ל"קלאסיקה" שמתאימה גם לשנת 2019 שבה התחכום והווירטואוזיות המוסיקלית חוזרות אט אט לכבוש מקום של כבוד בעולם המוסיקה והתואמות, מן הסתם גם את גילו הכרונולוגי, ומעמדו של סחרוף בעולם הרוק המקומי.
"סימנים של חולשה", מייצג עבור אלה שגדלו בשנות ה -90 את מה ש"שבלול" מייצג עבור בני דורי שגדלו בשנות ה -70. החולשה של האלבום של סחרוף ומוכיח שהעשור התחלף, הפנטזיות וההתלבטויות של בני הדור ההוא התחלפו בפנטזיות חדשות מותירות את "נפתלי" לצלול עמוק לתהומות של שנות ה- 90 עם זיכרונות מעורפלים מבריז'יט בארדו.
שרון השכיל לשים את האלקטרוניקה במקום די מינורי בסך הכל ההפקה, הציב בעמדת נגן הבאס (גם באס חשמלי וגם קונטרבס אלוהי בסגנון של סטנלי קלארק) את אלון עזיזי הנפלא (שרון כתב את העיבוד גם לנגינת הבאס) !!!!! וגיבה את העובדה שסחרוף אינו "זמר" מרשים (אלא יותר "מגיש" כליאונארד כהן או יוסי בנאי) בעיבוד ווקאלי מרשים, מרגש, מונומנטאלי למקהלת "בת שיר".
על המקהלה האלוהית הזו המורכבת בעיקר מבני נוער מוכשרים בטירוף ניתן לכתוב מאמר נפרד. מדובר במיזם חינוכי-אמנותי ייחודי שבין כתליה מגלה, מחנכת ומפתחת כישרונות מקומיים בתחום השירה האמנותית באמצעות קיום רצף חינוכי מוזיקלי: זמרים וזמרות צומחים תחת קורת גג אחת תוך התפתחות מקצועית אישית וקבוצתית.
ויסלח לי ברי, אבל מבחינתי, שיאו של הערב היה בביצוע של המקהלה ל"נפתלי". שיר שאת ההובלה שלו לקחה סולנית הלהקה שלי גלעד.
כמי שמלווה את "המהפכה" תקופה ארוכה, המקנה מאד ברורה – מי שצריך לעבד את המוסיקה שהיא מבצעת הוא שרון בעצמו. מסתבר שהוא מכיר את ה"מהפכה" כפי שאף אחד לא מכיר. הוא יודע לתפעל את הסקציות השונות בהומוגניות מדהימה, (בניגוד לכמה מעבדים אחרים שניסו לקפוץ עם המהפכה למחוזות בלתי קומוניקטיביים ויצרו חוסר הרמוניות פנימיות בין קבוצות הכלים השונות.
אתמול זה היה תורם של אנשי כלי המיתר… ג'קי פיי, הילה אפשטיין ויעל שפירא, הצ'לניות המוכשרות כבר מזמן זכו אצלי למעמד את כוכבות על. שרון היטיב ליצור הרמוניות הומוגניות של כלי המיתר שהשתלבו היטב בניואנסים הריתמיים של יתר הכילים.
רע מוכיח, נהג בחוכמה יתירה כשהשאיר את התיפוף שלו פונקציונאלי ולעיתים מרומז, באמצעות מברשות תיפוף – ובכלל, זה היה ערב נטול אגו… למרות האהבה הענקית שהרעיף עליו הקהל, שגדש עד אפס מקום את כל מפלסי אולם המשכן לאומניות הבמה, ברי נותר ברי… ענו, צנוע ונחבא אל הכלים.
כרגיל, החצוצרן, איתמר בן יקיר, סיפק שני קטעי סולו מלהיבים ופונקציונאליים. בן יקיר, הוא מסוג המוסיקאים שיודע "לעקוץ" אותך ברגעים הכי לא מתוכננים, בזמן הכי לא צפוי עם הנגינה הכי לא שגרתית שיש.
ואולי בכך טמון סוד קסמה של תזמורת המהפכה – ביכולת של אופנהיים את שרון להפוך את מכלול המוסיקאים המגוונים שמרכיבים את ה"מהפכה" שמגיעים מדיסציפלינות שונות ומשונות לכלי הומוגני הנשמע מגובש אך יחד עם זאת מפתיע ומעניין.
כרגיל מילה נהדרת לאנשי הסאונד והתאורה של המשכן לאומנויות הבמה – הם היו מושלמים !!!
ומילה לסיכום : רדיפה של סדרנים אחרי כל מי שמרים מצלמה כלפי הבמה מיותרת ואנאכרוניסטית. גם בהופעות ענק של בון ג'ובי או האבנים המתגלגלות איש לא עושה עניין מצילומים של סמארטפון. התנהגות אלימה ובוטה של סדרנים כלפי צלמי עיתונות שהוזמנו על ידי יחסי הציבור לסקר את המופע (ושמרו בקנאות על ההוראה שלא לצלם בווידאו) היא כבר סיפור אחר הקשורה לדיון משמעתי אצל מנכ"ל האופרה, מר צח גרניט.
ומילה אישית לסיכום: ברי, לא הגיע הזמן למופע איחוד של חלום קוסמי לרגל יובל ה -45 שנה ? עוד מעט לא יהיה עם מי לעשות איחוד …..
הקרדיטים לתזמורת והנגנים: *כינור 1* – עדי חלאבין, אטיין מנרי, תומר עינת, יוליה קליין. *כינור 2* – הגר מעוז, תמר גרינשטיין, אמאיה, נעמה צרפתי. *צ'לו* – הילה אפשטיין, יעל שפירא, ג'קי פיי, תהילה. *ויולה* – דניאל תנחלסון, מירי מנשרוב, נינה לוטרמן. *קונטרבס ובס חשמלי* – אלון עזיזי. *חליל* – נעם דובסטר. *קלרינט* – קרן גולדנצווייג. *חצוצרה* – איתמר בן יקיר. *קרן יער* – שחר זיו. *טרומבון* – מיתר נווה. *כלי הקשה* – גיורי פוליטי. *נבל* – עדה רגימוב. *גיטרה חשמלית ואקוסטית* – ערן זמיר. *פסנתר* – זהר שרון. *מקהלת בת שיר הסימפונית חיפה* בניצוחה של טלי וייסמן, הסולנית שלי גלעד. פסנתרן חזרות – דניאל קרוגלוב.
תזמורת המהפכה תארח את ברי סחרוף ורע מוכיח גם ב-6 באפריל באודיטוריום בחיפה.
הצצה למופע, רגעים באינסטוש…
"על המקהלה האלוהית הזו המורכבת בעיקר מבני נוער מוכשרים בטירוף ניתן לכתוב מאמר נפרד." אז תכתבו! הם מעולים!!
[…] ונתיב של אירוח אומנים אורחים כ"חצר האחורית", ברי סחרוף ועוד, ואינוס החומרים המקוריים שלהם לדפוסים של […]