הפסטיבל של קמילה…

אינדי בלב תל אביב, קמילה בר, מיני פסטיבל אקוסטי, ראשון לילה גשום, 15.02.2015, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

גילוי נאות – השמנתי, כן, אולם לא בגלל אוכל, זה בגלל המיינסטרים, בשבוע האחרון וקצת התפנקתי במופעי חו"ל לצד הופעות של מוזיקאים מצמרת התרבות הפופולרית המקומית, אולמי ענק, היכלי וכו', כסאות מרופדים בקנבס רך או בגרוע פלסטיק אצטדיונים, קירות מצופים בלוחות מהגוני וצבא סדרניות המכווין אותך למושבך המסומן, מה שנקרא התברגנתי…

אז אמש לקחתי את התשוקה לשלולית האינדי בחזרה ואזרתי עוז כדי לקפץ בין השלוליות כל הדרך עד הדלת של קמילה, לא הנסיכה, לא אשתו של הנסיך צ'ארלס, התכוונתי לבר הלילה ברחוב לינקולן פינת קרליבך, הבר שנפתח בקיץ האחרון בניהולו של רועי פרייליך, המוכר לקוראי הבלוג מההרכב "נערות ריינס" ולבטח מאלבומו האחרון "מעלה עשן".

חפירה – רק רציתי לציין שהבר שוכן ממש מול מקום משכנו המקורי של מועדון ליקוויד המיתולוגי אי שם בתחילת שנות השמונים כשהאינדי היחידי בשטח היו היחידה לטיפול נמרץ של שולץ, רונה ורד וחברים לצידם של רמי פורטיס ושלום הציבור (גרסת טרום טרום משינה), המוזיקה השלטת היתה ניו ווייב והבא בתור הוא סוס עוד לא המתין בכניסה לפינגווין…

אבל לעניינינו, קמילה היא אולם ארוך וצר שרוב רובו הוא עמדת בר אלכוהול ומיעוטו הוא שורות כסאות צמודים אליו, הקירות אפלים ולמעט יצירת אומנות אחת גדולה במרכזו הקירות די חשופים ועירומים (להוציא טקסט הנוגע בענייני פורנו ואהבה).

הסיבה שהטרחתי עצמי לאפלת הלילה הקר והרטוב הייתה הכרזה על קיומו של מיני פסטיבל אקוסטי בבר, מסתבר שזה ליין שהחל לרוץ, הערב היה השני בסדרה, וכראוי לערבי תרבות תחתית שוליים אורבנית כיכב אודי שרבני (ההוא מהספר על הכדורגל עם מאות העמודים) שהמילה הכתובה היא לו כאמונה דתית, ככרוז והמנחה של הפסטיבל, בין הצגת המוזיקאי הבא הוא דחף לאוזני הנוכחים טקסט שנגזר מאחת המקאמות שלו, כשהוא עושה זאת (לפחות בתחילה) כשידיו מכונסות בתוך כפפות עור גדולות, סוג של חוסר נימוס אלמנטרי לקהל שהגיע לו ובצדק כי חלק גדול מהאוכלוסיה, במיוחד המין השני, היה עסוק בפטפוט בלתי פוסק באופן שפגע ביכולת ההנאה מהשירים שבוצעו, כאילו רבאק, בנות, למה הגעתן הערב? אפילו עדי ויינברג מהצמד המדליק רוסו וויינברג נאלצה להסות את התרנגולות (סליחה, הבנות) והתנצלה שהיא לוקחת על עצמה את תפקיד ה"ספרנית"…

אבל אם נוותר על כל התלונות שלי אפשר לאמר שהיתה זו הזדמנות מצויינת לחוות שורה של אמנים, יוצרים ומבצעים (ומבצעות כמובן) באופן ישיר, בלי במה, פשוט ס"מ ספורים מהקהל, מבצעים כמה משיריהם, חלקם ממש באופן אקוסטי (גיטרות ספרדיות, אקוסטיות) וחלק לא ממש אבל בלי דיסטורשן (חלק חשוב בקרדיט לירון שראל שדאג לצליל נעים).

אז מי ומה? איה זהבי פייגלין עם אסופת שירים חדשה וחדשה יותר, בדרך לאלבום הסולו שלה, היא ישירה ואמיתית עם הסיפורים והמילים רק בלי המהומה של החתיכים, אחריה הופיעה מאיה אבגר מתוגברת ביאיר רובין שנתן את הנגינה הראשית בגיטרה לצד פריטת הליווי של מאיה עם אסופת שירי פולק מעודנים שבאמת ראויים להקשבה נקיה מרעשי רקע (תודה על האלבום, מאיה), נועם רותם ממשיך את הערב עם לקט מלהיטיו, הן חומרים חדשים והן מימי קרח תשע, את נועם תמיד טוב לראות ולשמוע, יוצר ומבצע נקי ורהוט עם אמירות אמיתיות וחודרות. המופע הבא, עם קריצה קלילה למיינסטרים, הצמד של ארז רוסו מהג'ירפות והזמרת עדי ווינברג אקא רוסו ווינברג שלהיטם  All This Love היווה את פס הקול לפרסומות של אופנת קאסטרו, השניים היוו קדימון עם הרבה הסחה למופע המרכזי של הערב ולמעשה הסיבה האמיתית להגעתי בערב קר וגשום לבר – לפגוש את האחים גבריאל וגילברט ברויד, מי שהכריזו על סוף הדרך ללהקתם "שעלת נפוצה" וכבר יצאו במופעים סמי אקוסטיים בכמה הזדמנויות, לראשונה כ "ג.ג. אשליות" ולאחרונה תחת הטייטל "המסך הלבן" כשמו של אחד משיריהם החדשים, האמת שמעבר לעובדה שכעת הם מופיעים כצמד והקהל, אלו החברים והמעריצים הקבועים, לא ממש היו בריקודי פוגו, האמנות והדרך המוזיקלית שלהם לא השתנתה, בכל אופן, הטקסטים נוקבים, מתחכמים, שטותיים וסמי מתחרזים עם תובנות של ספת הפסיכולוג השכונתי, אמירות שבאות מתחת לחגורה מבלי למשוך בתחתונים אך די חצופות כדי להציג את מערומי החברה וחולייה, אין דבר, הם יתבגרו ויבינו בסופו של עניין איך הסיסטם פועלת, או שלא…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות (לא הרבה…) מהפסטיבל

וידאו