ישנם ימים שאני ממש מתלבט בין הופעות. לא אחת, לא שתיים, לפעמים אפילו יותר. הרגע הזה שבו צריך לבחור מופע אחד, כשמולך כמה הצעות מפתות, הוא לא פשוט. הפחד מהחמצה – FOMO – יושב שם חזק.
כך היה בדצמבר האחרון. ערב עמוס אירועי מוזיקה, כל אחד מהם מבטיח עולם אחר. אני בחרתי אז ללכת עם הלב – נסיעה למחוזות הדיוואן הנשי התימני, חוויה טוטאלית שעדיין מהדהדת בי. אבל כמו תמיד ברגעים כאלה, נשארת גם האפשרות שלא נבחרה. למזלי, במקרה הזה, היה מי שתיעד.
ברק וייס, מהמפיקים והיזמים הבולטים בזירת הג'אז המקומית, חזר לאותו ערב וסיפר על מה שהתרחש במקביל – מופע שהתקיים במרכז המוסיקה, כזה שבמציאות הנוכחית כמעט ואינו מובן מאליו.
בעיצומה של המלחמה בעזה, עלו לבמה מוזיקאים מקומיים לצד אורחים מעבר לים. לא כמחווה סמלית, אלא כהתרחשות חיה, נושמת.
במרכז הערב עמד גארי סמוליאן – Gary Smulyan, מענקי סקסופון הבריטון של זמננו, שהגיע לישראל דווקא בתקופה הזו. ביחד עם נגנים ישראלים נוצר הרכב שחיבר בין ניו יורק לתל אביב באופן טבעי לחלוטין.
אחד מרגעי השיא של המופע היה המפגש בין סמוליאן לבין חטיבת כלי המיתר של הקאמרטה הישראלית ירושלים. חיבור לא שגרתי, שהרחיב את גבולות הג'אז אל תוך מרחב תזמורתי עשיר, מבלי לאבד את החופש והנשימה של הז'אנר. אל ההרכב הצטרף גם רוברט אנצ'פולוווסקי, שהעמיק את הדיאלוג המוזיקלי והוסיף שכבה נוספת של צבע וגוון.
וייס מתאר את הערב הזה לא רק דרך הצלילים, אלא דרך עצם קיומו – אמנים שבוחרים להגיע, קהל שבוחר להיות שם, והמפגש שנוצר ביניהם למרות הכל. זה לא מובן מאליו. וזו בדיוק הסיבה שזה כל כך משמעותי.
בסופו של דבר, הבחירה שלי לאותו ערב כבר לא מרגישה כמו ויתור. היא פשוט הפכה לסיפור שמתפצל לשניים – זה שחוויתי בגוף ראשון, וזה שאני משלים עכשיו דרך העדשה והזיכרון של אחרים.
המופע המלא, צילום ועריכה – LiveNomad HD Streaming
