נדב אזולאי לא מגיע לאלבום הזה כדי להכריז הכרזות. הוא גם לא מחפש רגע שיא שיגדיר אותו. במקום זה הוא מתיישב בתוך אזור הביניים ומסרב לצאת ממנו. לא כי אין לו מה לומר אלא כי הוא מבין שהחיים עצמם לא באמת נסגרים.
כבר מהרגע הראשון עולה תחושה ברורה של חיפוש שלא הושלם. לא חיפוש דרמטי אלא משהו יומיומי ושוחק. שנים של ניסיון להבין מי אתה ואיך אתה אמור לחיות עם זה. אזולאי לא מייפה את המקום הזה והוא גם לא ממהר ממנו הלאה.
חיים על תנאי בלי פתרון
הדמויות בשירים שלו מודעות מאוד לעצמן. הן מבינות את הפער בין הרצון לבין היכולת לזוז. הן יודעות בדיוק איפה הן עומדות אבל לא מצליחות לשנות כיוון. זו לא תמימות אלא פיכחון שמוביל לשיתוק. הרגש קיים אבל הפעולה נתקעת.
מערכות יחסים תופסות כאן מקום מרכזי אבל גם הן נשארות תלויות באוויר. אהבה שלא מתממשת עד הסוף. קשרים שלא נסגרים. זיכרונות שלא מתפוגגים. אזולאי לא כותב על שבר גדול אלא על המשך קיום בתוך מצב לא פתור.
גם המציאות שמסביב נכנסת פנימה בשקט. לא כהצהרה אלא כרקע קבוע. תחושת חוסר יציבות מחלחלת לשירים. הפחד הופך לחלק מהשגרה. הכל נשאר קצת זמני וקצת לא מוכרע.
מוזיקה מאופקת שמדברת מבפנים
מוזיקלית האלבום הולך יד ביד עם התחושה הזו. אזולאי פועל בתוך אינדי רוק אינטימי עם נגיעות פופ אלטרנטיבי ופולק. הגיטרות והקלידים מובילים את הסאונד, לרוב בגובה נמוך ומאופק. אין כאן התפרצויות ואין ניסיון לייצר רגעים גדולים בכוח.
ההפקה נשענת על מינימליזם מדויק. יש ריבוי כלים אבל הם לא נדחפים קדימה. כל שכבה נשארת במקום שלה. השירים נושמים ומאפשרים למילים להישאר במרכז. גם כשההרכב מתרחב התחושה נשארת קרובה ואישית.
אזולאי מנגן על חלק גדול מהכלים וזה מורגש. הסאונד אחיד ומגובש. זה לא אוסף נגנים אלא גוף אחד שפועל מבפנים. סביבו פועל מעגל יצירתי קבוע שמחזק את השפה בלי לשנות אותה.
בסופו של דבר זה אלבום שנשאר בתוך ספק. הוא לא מציע פתרונות והוא גם לא מבטיח שינוי. אזולאי מתעקש להישאר במקום שבו הדברים עדיין לא ברורים. בתוך חוסר ההכרעה הזה הוא מצליח לנסח קול אישי מאוד.
זו לא יצירה שמנסה לסחוף מיד. היא פועלת לאט יותר. מי שנכנס פנימה ימצא בה רגעים מוכרים. לא בגלל דרמה גדולה אלא דווקא בגלל היומיום. החיים כפי שהם כשהם לא מסתדרים לפי תכנית.
