בוב ויר, הזמר, הגיטריסט, הכותב והמייסד השותף של the Grateful Dead, הלך לעולמו בגיל 78. משפחתו הודיעה על מותו באמצעות חשבונות הסושיאל של בובי ויר. ההודעה מסרה כי הוא עזב את העולם בשלווה, מוקף באהוביו, לאחר שניצח את הסרטן באומץ כפי שרק הוא ידע, אך בעיות בריאות קיימות גבו את חייו.
ויר היה כוח מנחה ביצירתה של גרייטפול דד, עם ריפים אליפטיים, מבני שירים אקסצנטריים ונוכחות בימתית ייחודית. לצד ג׳רי גרסיה, הוא כתב והפיק קטעי מוזיקה שהפכו לאיקונים כמו Sugar Magnolia, Playing in the Band, Cassidy, Jack Straw ו־Estimated Prophet.
Grateful Dead הייתה להקת רוק אמריקאית אגדית שנוסדה בסן פרנסיסקו בשנות השישים. הלהקה שילבה רוק, פולק, בלוגראס, בלוז וג׳אז והפכה לסמל של סצנת הג׳אם והתרבות הפסיכדלית. הופעותיה הארוכות והפתוחות היו ייחודיות, וכל ערב נבנה מחדש בצורה שונה. מעריציה, ה־Dead Heads, יצרו קהילה נאמנה שסחפה דורות של מאזינים. לצד ג׳רי גרסיה, בוב ויר היה דמות מרכזית ביצירה ובהגשה הבימתית, שותף ביצירת השירים והנחלת רוח הלהקה שהמשיכה להשפיע גם אחרי סיום דרכה.
רוברט הול ויר נולד בסן פרנסיסקו ב־1947, גדל בפרבר עשיר באזור המפרץ והתחיל לנגן בגיטרה בגיל 13. צעדים ראשונים במועדוני פולק בפאלו אלטו וקשרים עם יוצרים כמו ג׳ון פרי ברלו הניחו את היסודות לקריירה שהפכה אותו לאחד המוזיקאים המשפיעים בסצנת הג׳אם האמריקאית.
לאחר מותו של גרסיה ב־1995, ויר המשיך להוביל הרכבים כמו RatDog, Furthur ו־Dead & Company, והמשיך להופיע וליצור, לשמר את החיבור הקהילתי ולהוביל את מורשת הג׳אם בנד עד היום. השירים שלו ממשיכים למלא חדרים באור, קהילה ותחושת משפחה, ולזכור את האיש שיצר אותם.
בוב ויר פיתח קריירת סולו עשירה לצד עבודתו בגרייטפול דד. הוא הקים את RatDog, חקר סגנונות כמו ג׳אז, בלוז ופולק והמשיך ליצור חיבור חופשי עם הקהל. בשנים מאוחרות יותר הופיע עם Furthur וחידש את החומרים של הדד, ובפרויקט Wolf Bros יצר מופעים אקוסטיים ותזמורתיים שהציעו גרסאות מחודשות לחומרים הקלאסיים. בקריירה הסולו שלו כתב והקליט שירים מקוריים, שהמשיכו לחקור מרחבים מוזיקליים חדשים ושמרו על השפה הייחודית שלו – נגינה חופשית, מבנים פתוחים ויצירתיות בלתי נלאית.
דברים שפורסמו בחשבון הסושיאל של בובי ויר – ״בצער עמוק אנו משתפים את לכתו של בובי ויר. הוא עזב את העולם בשלווה, מוקף באהוביו, לאחר שניצח את הסרטן באומץ כפי שרק בובי יכול היה. למרבה הצער, בעיות ריאות קיימות גבו את חייו.
למעלה משישים שנה בובי יצא לכבישים. גיטריסט, זמר, מספר סיפורים ומייסד שותף של גרייטפול דד. בובי יהיה לנצח כוח מנחה, שיצירתיותו הייחודית עיצבה מחדש את המוזיקה האמריקאית. עבודתו לא רק מילאה חדרים במוזיקה; היא הייתה אור שמש חמים שמילא את הנפש, בנה קהילה, שפה ותחושת משפחה שדור שלם של מעריצים נושא עימו. כל אקורד שהוא ניגן, וכל מילה שהוא שר היו חלק בלתי נפרד מהסיפורים שספר. היה בכך הזמנה: להרגיש, לשאול, לשוטט ולחוש שייכות.
החודשים האחרונים של בובי שיקפו את אותה רוח שהגדירה את חייו. הוא אובחן בחודש יולי, והחל טיפול רק מספר שבועות לפני שחזר לבמה בבית הולדתו לשלוש הופעות חגיגיות לציון 60 שנות מוזיקה בפארק גולדן גייט. ההופעות הללו, מרגשות, מלאות נשמה ואור, לא היו פרידה, אלא מתנה. עוד מעשה של חוסן. אמן שבחר, גם אז, להמשיך בדרכו. כשאנחנו זוכרים את בובי, קשה שלא להרגיש את הדהוד החיים שלו. אדם שטס וחולם, מבלי לדאוג אם הדרך תחזירו הביתה. ילד של עצים רבים. ילד של ימים וספינות אין סופיים.
אין כאן מסך סופי, לא באמת. רק תחושה של מישהו שיוצא לדרך שוב. הוא דיבר לעיתים על מורשת בת שלוש מאות שנה, נחוש להבטיח שהספר שירים יחיה הרבה אחרי מותו. מי יבטיח שחלום זה ימשיך דרך דורות הבאים של מעריצי הדד. וכך אנו שולחים אותו לדרכו, כפי שהוא שלח כל כך הרבה מאיתנו: עם פרידה שאינה סוף, אלא ברכה. פרס לחיים ששווה היה לחיות.
משפחתו האוהבת, נטשה, מונה וקלואי, מבקשת פרטיות בתקופה קשה זו ומודה על הזרם העצום של אהבה, תמיכה וזיכרון. מי ייתן ונכבד אותו לא רק בעצב, אלא גם בדרך שבה אנו ממשיכים באומץ, עם לב פתוח, צעדים יציבים והמוזיקה שמובילה אותנו הביתה. תלו את הכל ותראו מה יביא המחר.״
