כנער תיכון בשנות השבעים, עבורי “החטא ועונשו” של פיודור מיכאילוביץ’ דוסטויבסקי היה לא פחות מעונש בפני עצמו. במסגרת בחינות הבגרות בספרות נאלצתי לצלול אל מאות (634) עמודי הרומן הפסיכולוגי הזה, לשנן פרטי עלילה ולפצח שאלות – חוויה שהרגישה כמו מסע עינוי מתמשך לנער שצלל אז יותר לעולמות הפנטזיה והמדע הבדיוני.
אבל השנים עושות את שלהן. אחרי שבתחילת השנה חווינו את גרסת התיאטרון העוצמתית של תיאטרון גשר, כעת הגיעה תורה של להקת הבלט של בוריס אייפמן. והפעם – דוסטויבסקי רוקד.
לא עוד עיבוד ספרותי – אלא מחול חי ונושם
הבמה אינה מספרת את סיפור החטא ועונשו מתחילתו ועד סופו. אין כאן חקירה משטרתית ולא מונולוגים פילוסופיים ארוכים. אייפמן לוקח את המהות – את הסערה הפנימית של רסקולניקוב, את השבר בין תאוריה מוסרית מופרכת לבין אנושיות פשוטה – ומתרגם אותה לשפה של תנועה. אין ספק שתנאי יסודי לצפייה במופע הוא כמובן קריאת הספר של דוסטוייבסקי לפחות פעם אחת בחיים…
הרקדנים מתפתלים, מתנגשים, נופלים וקמים, ובכל מחווה נבנית מחדש השאלה הגדולה: האם מותר לאדם להצדיק רצח בשם “הטוב הכללי”?
רסקולניקוב מול סוניה – האור והחושך
הדמות המרכזית, רסקולניקוב, נחשפת על הבמה כמי שמוסריותו מתנגשת עם שדיו הפנימיים. התאוריה על "זכותו של אדם גדול לדרוך בדם" הופכת לכוח דמוני שמניע את כל תנועותיו. מולו, סוניה מרמלדובה – מלאך של אהבה וחסד, האור בתוך החושך. באהבתה הבלתי מתפשרת היא סוללת לו דרך חזרה לאנושיות, אל הגאולה.
שעתיים של ליגה על הבמה
שעתיים על בימת האופרה הישראלית בתל אביב – ואין מה לומר, ליגה! כוריאוגרפיה מוקפדת ואיכותית, עיצוב תפאורה שמצייר עולמות שלמים ובמיוחד את סביבת העלילה, תאורה מדויקת וחכמה שמכתיבה את מצב הרוח, ותלבושות משובחות שנעות יחד עם הריקוד. העלילה מצליחה לשמר את עומק היצירה מבלי ליפול לקלישאות של רומן רוסי בן 600 עמודים. זהו דוסטויבסקי מזוקק – מרגש, קצבי ומובן לכולם.
מוזיקה גדולה, ביצוע מוקפד
בוריס אייפמן הוכיח שוב שמולדתו היא אימפריה תרבותית במלוא מובן המילה, לפחות כשמדובר בעולם המחול והבלט. הקפדה, דיוק וחשיבה על כל פרט – כולם חברו יחד כדי ליצור תמונה סופית מרהיבה ומדויקת. אמנם המופע התנהל לצלילי פס־קול מוקלט מראש, ללא תזמורת חיה, אך אי אפשר להתעלם מהעושר המוזיקלי שנשזר בו.
לצד הכוריאוגרפיה, גויסו לטובת הבלט גדולי הקומפוזיטורים – גוסטב מאהלר, בוריס טיצ'נקו והילריון אלפיייב (מטרופוליטן הילריון). הפרטיטורה של המופע הוקלטה במיוחד על ידי התזמורת הסימפונית של סנט פטרסבורג בניצוחו של אנטון לובצ'נקו, וכל תו חובר בקפידה אל התנועה שעל הבמה. התוצאה – יצירה טוטאלית, דרמטית ומרגשת, שמחברת בין כוחו של המחול לבין עוצמתה של המוזיקה הקלאסית.
מילה
הבלט של בוריס אייפמן מוכיח עד כמה דוסטויבסקי חי וקיים גם היום. הוא לא רק סופר בן המאה ה-19, אלא מראה שמחזיקה מולנו את שאלות המוסר, האשמה והחסד. והמחול? מצליח להעביר את זה בלי מילה אחת – רק באמצעות תנועה, רגש ותשוקה.
והקהל?
אחרי שעתיים וקצת כל הצופים עמדו בסטנדינג אוביישן ממושך של מחיאות כפיים וקריאות בראבו בלתי נפסקות, הקהל אמר את דברו. מופע משובח.
תודה למפיק יואב צמח שגם בימים טרופים שכאלו דאג להביא את המופע הגרנדיוזי והמשובח הזה לישראל, לא מובן מאליו. תודה!
אם תרצו להצטרף לחוויה, יתכן וכאן יש כרטיסים למועדים הבאים
