לכאורה המחזה בניאדם מאת המחזאי האמריקאי סטיבן קאראם בתרגומו של אלי ביז'אווי ובכיכובם של רמי ברוך ושרה פון שוורצה בתפקידים הראשיים היה אמור להיות אירוע תרבות מבורך. בכל זאת מדובר במחזה שזכה בפרס טוני לאחר שעלה בברודווי הניו יורקי. אך במוחי רצה לאורך כל מאה דקות המחזה התחושה שחסר לי שלט הטלוויזיה ביד על מנת לזפזפ הלאה.
סיפור העלילה?
ערב חג ההודיה, דירת פרטר מתפרקת בצ'יינה טאון הניו יורקי, משפחה מתכנסת סביב שולחן לארוחת החג המסורתית. זוג הורים, שתי בנות – האחת מארחת לראשונה בביתה החדש עם בן זוגה האוהב, האחרת אחרי פרידה כואבת מבת זוגתה, וסבתא שצלילותה ממנה והלאה. בין כוסית לכוסית עולים וצפים סודות, כעסים ופחדים מודחקים, שמאיימים לערער את התא המשפחתי. מאה דקות של פסיכואנליטיקה על הבמה.
היינו שם
כן, תחושה שכזו, מלווה בצד אחד בהרבה סקרנות מה קורה עם העלילה, מה יהיו ההתפתחויות ומהצד השני מעין תחושה שכזו שכבר חווינו סיפורים שכאלו מעל הבמה, למשל המחזה "השכנים מלמעלה" המתמקד במפגש של שכנים ומערכות היחסים הבעייתיות המתפתחות ביניהם, או המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" בו אירוח לילי הופך למסע מטורלל של יחסים בין אישיים ובין זוגיים ובקיצור מחזה פסיכואנליטי שמתהלך על הגבול שבין מציצנות מבעד לחלון המטבח של השכנים או לחילופין צפייה בריאליטי "האח הגדול" בתירוץ שזו הכנה למבחן בפסיכולוגיה, העלילה שרצה בין נושאים די בנאליים של מערכות יחסים ושקים של צרות בתוך המשפחה…
ראשית, אציין כי משחקם של כל בעלי התפקידים על הבמה היה מצויין, ללא גמגום או דקלום חיוור, רמי ברוך, שרה פון שוורצה, אביגיל הררי, רוני נתנאל, טל וייס וכמובן אסתי קוסוביצקי עשו את עבודתם נאמנה וגילמו את הדמויות על כל המשתמע מכך, אך, הייתה מעין תחושה שכזו של שיעמום שכל כולו המתנה לקרשנדו מסקרן והוא בושש מלהגיע עד המערכה האחרונה בחלקה האחרון לגמרי, ספוילר – רמי ברוך על סף התקף לב פורץ בבכי מר על מר גורלו.
טכנולוגיה בשירות העלילה
קונץ נחמד שהובא במהלך המחזה היה הקרנת הנעשה בחדר אחר (במקרה שלפנינו חדר השירותים) על גבי אחד מקירות תפאורת הדירה, חוויתי זאת במחזה נוסף, "האבא שיכולתי להיות" בתיאטרון הלאומי הבימה, שם הוקרן על המסך האחורי וידאו לייב בזמן אמיתי שעשתה הגיבורה כראיון לסבתה.
חלומות על שלט רחוק
והשאלה – אז למה ללכת למחוזות רחוקים? מדוע לעשות את כל הסיבוב הזה של חיפוש אחר מחזה זר ותרגומו במקום לפנות לכישרונות מקומיים שיכתבו או שיפתחו סיפור שכבר נכתב לכדי עלילה מתמשכת? לא ברור לי. אין עסקינן בקלאסיקה תיאטרלית שעומדת ברוח הזמן, ממש לא, סבלתי, אך חששתי מלקום. חלמתי על שלט רחוק של מכשיר הטלוויזיה שיתן לי את האפשרות לזפזפ, ממש כמו שאני נוהג לעשות מול אפליקציות סטרימינג שדוחפות ערימות של סרטים וסדרות לחשבונך…
לבד או ביחד
נקודת אור, רגע אחד במחזה, בו אחת הדמויות ניגשת לפטיפון הניצב בפאתי הבמה ומניחה את זרועו על גבי התקליט המונח עליו, ברקע עולה המנגינה של היצירה Alone Together בביצועו של נגן הסקסופון בני גולסון מתוך אלבומו Turning Point שיצא לאור בשנת 1962. היצירה שבוצעה כקטע אינסטרומנטלי מקורה בשיר שנכתב בידי הווארד דיאז למנגינתו של ארתור שוורץ עבור הרוויו המוזיקלי Flying Colors של השניים משנת 1932, שיר שזכה לשלל ביצועים ווקאלים ואינסטרומנטליים גם כן. האמת שגם גרסה מקומית יש לרצועה המוזיקלית הזו, אלון אולרצ'יק כתב טקסט בעברית למנגינה הזו בטייטל "לבד ביחד" אותה הוא מבצע באלבומו "תה בשניים" יחד עם החצוצרן אלי דג'יברי.
נקודת אור נוספת וראויה לשבחים היא עבודתו של המוזיקאי איתמר גרוס ששילב עיטורים מוזיקלים מעודנים בכמה מהרגעים במחזה כדי לתת עומק מסויים למפנים בעלילה.
לסיכום – גבירותי ורבותי בתיאטרון הקאמרי, כתבו כחול לבן!!! במיוחד בעת הזו. תודה.
